הגדל חלון

כיצד לספר את סיפור החנוכה  - הערות והארות         

 

1.     

כדאי להפריד בין הסיפור ההיסטורי של מלחמת המקבים

לבין האגדה על נס פך-השמן.

הסיפור ההיסטורי כולל את גזירות אנטיוכוס, את מרד המקבים

וניצחונם על היוונים, את טהור המקדש ואת חנוכתו. המקור לסיפור זה

הוא בספרי המקבים (או בתרגומם האחר: ספרי החשמונאים). ספרים אלה

נכתבו מלכתחילה כספרים היסטוריים.

האגדה על נס פך השמן  מופיעה בתלמוד הבבלי, שנחתם כמה מאות

שנים אחרי ההתרחשות ההיסטורית ואחרי שנכתבו ספרי המקבים.

 

כאשר מספרים את שני הסיפורים ברצף אחד, נוצר רושם שהאגדה

העל-טבעית על פך השמן היא עובדה היסטורית. ואין זה כך. על כן את הסיפור ההיסטורי ראוי לספר בנפרד, ולסיים אותו בטהור המקדש ובחנוכת המקדש. במסגרת זו חשוב לספר שהעלו אור במנורת המקדש, מבלי להזכיר את הנס.

את אגדת נס פך השמן מומלץ לספר בנפרד, (עם או בלי לומר שזוהי אגדה).

 

2. 

פתיחה וסיום   (ראו השלמה בסעיף 6 ערכים - המקדש כסמל)

בגיל הרך מומלץ לפתוח בתיאור המקדש וכליו ומעמדו המרכזי בחיי עם

ישראל, ולסיים ב'הפי אנד':  תיאור חנוכת המקדש על ידי המקבים

והולדתו של חג החנוכה.

 

3.

נקודות שחשוב להדגיש בסיפור:

א. בית המקדש - תפקידו הפולחני (טקסים, כלי המקדש: מנורה, מזבח)

   מראהו, יופיו ומרכזיותו בחיי עם ישראל (עליות לרגל).

ב. מאפייני הניגוד בין אמונת ישראל ובין האמונה האלילית של דת יוון.

ג. המתייוונים התבטלות תרבותית בפני החזק והעשיר. ויתור על זהות

    יהודית ועל תרבות ישראל.

ד. חדירת היוונים למקדש, ביזתו, חילולו והעמדת הצלם בהיכל, הקרבת

   חזיר טמא על המזבח.

ה. גזירות אנטיוכוס פרוט:  איסור על לימוד תורה; איסור על קיום ברית

   המילה; איסור על חגיגת שבתות וחגים; צווי להשתחוות לצלם; צווי

   אכילת חזיר.

ו. דבקותם של מתתיהו ובניו ושל הלוחמים אשר הצטרפו אליהם

   באמונתם בתורה. נכונותם להקרבה, מאבק הגבורה שלהם מעטים

   מול רבים כנגד צבא אנטיוכוס.

ז. הסיבות לניצחונם: הם נלחמו על נפשם ועל נפשות נשיהם וטפם. הם

   נלחמו על תורתם ועל ארצם.  (בניגוד לצבא אנטיוכוס שהיה צבא של

   שכירי חרב, שלחמו עבור בצע כסף ועבור כבוד.) הייתה להם עדיפות על

   היוונים בכך שהם לחמו בארצם, שאותה הכירו היטב. בכך שהם היו קלי

  רגליים, משוחררים משריון הברזל הכבד שעטו חיילי צבא אנטיוכוס.

  (השיריון הכבד מועיל בקרב המתנהל על אדמת מישור, אך מכביד מאוד

   על הלוחמים בארץ הררית כמו ארץ ישראל).

ח. תיאור המפגש הטראומתי בין המקבים לבין בית המקדש המחולל

    והמוזנח. הצער והבכי. השיפוץ והטיהור. החגיגה הגדולה, כולל עליה

   לרגל מכל חלקי הארץ, חנוכת המזבח והדלקת המנורה.

 

4.      

אמת היסטורית: בגיל הרך אי אפשר להרחיב בתיאורים היסטוריים.

יחד עם זאת חשוב להימנע מתיאורים היסטוריים מסולפים.

למשל, העיבוד שהופיע בספר "מה אספר לילד" סופר במשך שנים רבות

והתקבע בזיכרונם של רבים ששמעו אותו בילדותם. לפי עיבוד זה לפני

שנים רבות חיו אבותינו על אדמתם בשלום ובשלווה (הכפרים שלהם היו

הכי יפים וכו') והנה יום אחד בא צבא גדול של יוונים ובראשם

אנטיוכוס, וכבשו את הארץ ("השדות היפים שלכם לנו יהיו! " וכו'). 

אחר כך גזרו גזרות נגד הדת, וגזרות אלה, כך משתמע, הן שגרמו ליהודים

להתייוון מתוך פחד.

העובדות ההיסטוריות הן:

א.   ארץ ישראל נכבשה מידי הפרסים על ידי צבא יוון בהנהגת אלכסנדר

    מוקדון כ - 150 שנים לפני פרוץ המרד. היוונים ששלטו בארץ לא

    ביקשו לגזול אותה מידי תושביה. מרד המקבים לא היה אפוא תגובה

    לכיבוש, כי אם תגובה לגזרות הדת של אנטיוכוס. כל עוד לא התערבו

    השליטים בחיי הדת לא פרץ מרד.

ב.  ההתייוונות הייתה תהליך רצוני. התרבות ההלניסטית המפותחת קסמה

    לרבים, ובעיקר לתושבי הערים שבאו אתה במגע קרוב. הם התבטלו

    בפניה וחיקו אותה.

ג.  המלחמה החלה כסכסוך פנימי בין המתייוונים לבין החסידים הנאמנים

   לתורה.

ד. אנטיוכוס גזר גזרות נגד דת ישראל מסיבות פוליטיות ותרבותיות.

   הרצון לעזור למתייוונים היה אחד משיקוליו.

 

5.      

בחירה שקולה

הבחירה מה לספר ומה לא לספר מתוך חומרי הסיפור ההיסטורי, צריכה

להיעשות מתוך שיקולי-דעת גם דידקטיים וגם ערכיים.

למשל: בספר המקבים מסופר על יהודי ממודיעין שהתנדב להקריב חזיר

בפומבי. מתתיהו התנפל עליו ודקר אותו למוות לעיני הכל. זהו גילוי של

קנאות דתית קיצונית. חישבו על הנזק שיש בסיפור כזה למאזין בגיל הרך.

גננות אוהבות לספר את הסיפור על אלעזר, שדקר את הפיל ונמחץ תחתיו

למוות. זהו אמנם סיפור על הקרבה, אבל התבונה שבמעשה מוטלת בספק.

לעומת זאת, בתיאורי האיסטרטגיה של יהודה המקבי ובדברי העידוד שלו

ללוחמיו יש דוגמאות מצוינות של מנהיגות אמיצה, נבונה ואחראית.

 

 

6.      

ערכים שראוי להדגישם במהלך הסיפור, ושעשויים לשמש אמות מידה

לבחירת מרכיבי הסיפור.

 

ניצחון במלחמה אינו ערך ולכן גם אינו מהווה מטרה כשלעצמה:

העמדת הניצחון כ"ערך" שראוי לחנך עליו בעצם מזמינה ייזום של

מלחמות וכיבושים, כפי שהיה מקובל בעולם עד למאה ה - 20.  כובשי

ארצות נחשבו לגיבורי מלחמה, שסגדו להם והעריצו אותם. גם ילד גדול

וחזק ייזום מעשה תוקפנות כלפי ילד חלש ממנו, על מנת לנצחו ולהיראות

כ"גיבור". הניצחון אינו ערך, כי אם אמצעי להשגת מטרה קיומית או

ערכית. המקבים נלחמו על אמונתם ועל חייהם. הם נלחמו כדי להשיג

עצמאות רוחנית, דתית, תרבותית, ובסופו של דבר גם מדינית. הניצחון

שרת מטרה זו. ניצחונם הונצח בחג שנקרא חג החנוכה, ולא חג

הניצחון, משום שחנוכת המקדש סימלה את מימוש המטרות שלמענן

נלחמו.

 

גבורה איננה באה לידי ביטוי רק בשדה הקרב. (ואיננה מצ'ואיזם, כוחנות,

תוקפנות) -  גבורה היא ערך, המתואר ביהדות ככיבוש היצר. בעת מלחמה באה

הגבורה לידי ביטוי בנכונות להקרבה, שהיא כיבוש יצר הקיום. בעת שלום באה

הגבורה לידי ביטוי בכיבוש יצרים כמו גאווה, כעס, תוקפנות וכדומה על מנת

לשמור על השלום. הגבורה נבחנת לא רק על פי המעשה אלא גם על פי מטרת

המעשה. לא כל גילוי של אומץ-לב הוא מעשה גבורה. אם מעשה נעשה מתוך

אומץ לב, אך למטרת רווח אישי בלבד, או למטרת עשיית רושם הוא לא

ייחשב כגבורה.

 

בית המקדש כסמל: בית המקדש עומד במרכזו של סיפור חג החנוכה. נעמי שמר בשירה: "ייבנה המקדש" מציגה אותו כסמל להגשמת הציונות

ולבניין הארץ, ולא כאיזו שהיא מטרה ממשית - אקטואלית פוליטית.

בימים אלה, המלווים בחרדה מפני קבוצות מטורפות, המבקשות לפוצץ

את מסגדי הר הבית על מנת לחדש את בניין בית-המקדש - כדאי לעמוד על

המשמר, שבית המקדש יישאר בחזקת סמל עתיק לעצמאות עם ישראל

בארצו. (מי מאתנו רוצה להחזיר את עבודת הקורבנות  שחיטת בהמות

ושרפתן על המזבח שהייתה נהוגה בזמן העתיק?).