הגדל חלון
הגדל חלון מדריך למשתמש וטיפים יציאה מהמערכת חזרה לרשימת האתרים  
שירי טבע ואהבת הארץ עריכה\מחיקה
תמונה משמאל לטקסט תמונה בין שורות הטקסט תמונה באמצע הכותרת תמונה מימין לטקסט מיקום תמונה\סרט

דיון בשירי ארץ ישראל וטו בשבט

       מאת:  שרה שוב

 

 

שלג על עירי  (פירות חמישה עשר)             

מלים ולחן: נעמי שמר

 

שלג על עירי כל הלילה נח
אל ארצות החום אהובי הלך,
שלג על עירי והלילה קר
מארצות החום לי יביא תמר/

דבש התאנה, מתק החרוב
ואורחת גמלים עמוסי כל טוב
הֵנָה שׁוֹב יָשׁוּב שמש לבבי
ומשם תפוח זהב יביא.

שלג על עירי נח כמו טלית
מארצות החום מה הבאת לי?
שלג על עירי שלג על פני
ובתוך הפרי כל געגועי.

 

לכאורה זהו שיר רומנטי, ששרה נערה בחורף מושלג על אהובה שהלך למרחקים,  ועל הקשר ביניהם, המתגלם בפירות המתוקים שהוא יביא לה ממסעותיו. אבל נעמי שמר, באמצעות שמו של השיר, מכוונת את הקורא והשומע להבחין בכך שהשיר מדבר על הרבה יותר מאשר על געגועי נערה לאהובה. וש"ארצות החום" איננו תיאור סתמי של ארצות  אכזוטיות רחוקות, כי אם של ארץ ישראל, כפי שנתפסה בדמיונם הנאיבי של היהודים בגלות. תיאור עיירתה של הנערה איננו רק תיאור של נוף אירופי בעונת החורף, כי אם מתייחס להווית הגלות. והשיר כולו מספר לא רק על געגועי הנערה לאהובה, כי אם גם על  הגעגועים של עם ישראל לארץ ישראל.

המנהג של אכילת פירות בט"ו (חמישה עשר) בשבט התפתח בגולה כביטוי של געגועים למולדת. המנהג נפוץ בכל קהילות ישראל, וסביבו התפתח פולקלור עשיר וייחודי. ד"ר יום טוב לוינסקי מביא בערך 'חמשה עשר בשבט' ב'אנציקלופדיה להווי ולמסורת ביהדות' תיאורים צבעוניים של מנהגים וטקסים שהתפתחו בכל תפוצות ישראל. על מזרח אירופה, המקום בו נמצאת הנערה השרה את השיר, הוא כותב את הדברים הבאים:

 "במזרח אירופה הפך יום אכילת הפירות מארץ ישראל 'חאמישוסר'  {פירות חמישה-עשר בשבט, המצומקים והגדלים בארץ ישראל, כגון:

חרובים,תמרים, תאנים, צימוקים ושקדים} למקור כיסופים לציון. המבוגרים בבתי הכנסת, והקטנים - בחדר, נהגו לערוך סעודות פירות, - - -  והרבי הנעים להם באגדות ושמועות מארץ ישראל."

מלבד בשמו, אין בשיר רמז נוסף לכך שהוא מתייחס גם לעם ישראל ולארץ ישראל. אבל התיאור הניגודי של ה"כאן" (מקום הימצאה של הנערה) וה"שם" (לשם הלך האהוב), המתפתח לאורך שלושת בתי השיר, מרמז על אהבה לא רק לאיש, אלא גם למקום שאליו הוא הלך.

את התיאורים החושניים הממחישים את הניגוד שבין ה"כאן" וה"שם" ניתן למיין באמצעות מספר פרמטרים:

 

א.     תחושות עור (קור וחום) - כאן:  שלג על עירי (4 פעמים); שלג על פני; הלילה קר; כנגד - שם: ארצות החום (3 פעמים); שמש לבבי;

ב.      צבעים - כאן: לבן (שלג) ושחור (לילה). שם: צבעים חמים: צבעי הפירות - חום, כתום  וזהב. אור השמש.

ג.      טעם - המתיקות והעסיסיות של הפירות שם: דבש התאנה, מתק החרוב,  התמר, תפוח הזהב,  מדגישים את הסטריליות של הווית השלג והלילה כאן.

ד.     תנועה -  כאן: עיר שרויה בקיפאון סטאטי. דימוי השלג ה"נח כמו טלית" מתקשר אסוציאטיבית למוות: המת, המובל לקבורה, מונח דומם ומכוסה בטלית. (שלא כמו הטלית על כתפיו של אדם חי ומתפלל). "נח" - הפועל היחיד בתיאור העיר בשלג הוא 'פועל עומד'. ואילו בארצות החום - חיוניות, תנועה, דינאמיות: תנועה של "אורחת גמלים עמוסי כל טוב". ריבוי פעלים יוצאים: האהוב "הלך" לשם, ומשם הוא "יביא" ו"הבאת" ו"שוב ישוב";

ה.   ריבוי מול יחידות; אחידות מול גיוון - כאן: הכל בלשון יחיד - עיר אחת, לילה, שלג המכסה כל. שם: ריבוי וגיוון - אורחת גמלים ציורית, הפירות מפורטים בשמותיהם ובטעמיהם; וכנגד "עירי" האחת שם "ארצות החום", בריבוי.

ו.     לכל אלה אפשר להוסיף גם את הריחות הנעימים, המתקשרים אסוציאטיבית עם  הפירות.

 

תיאור העיר המושלגת, החדגונית, הקרה יכול להידרש כמטפורה לקיפאון ולדלות החיים של  עם ישראל בגלות. ואילו התיאור החושני, הצבעוני של ארצות החום מזכיר במידה רבה את הציורים הנאיביים של ארץ הקודש בספרים עתיקים ועל קירות בתיהם ובליבותיהם של היהודים בגולה. ארץ אידאלית, מבורכת, המייצאת, כדברי הנערה בשיר, "כל טוב", ובשפע . הניגוד בין ה"כאן" לבין ה"שם" הולך וצובר עוצמה לקראת שיאו של השיר.

הגעגועים הנשלחים מכאן לשם והפרי שיבוא משם לכאן נפגשים בתנועה דו-סתרית ומתאחדים  בציור הנפלא המסיים את השיר:  "ובתוך הפרי כל געגועי".

בתמונה ארכיטיפית  זו מתאחדת אהבת הנערה עם אהבת עם ישראל לארצו. אהבה שהתגלמה בהנאת החושים מן הפירות שהובאו מן הארץ, ונחוותה באכילתם הטקסית ביום חמישה עשר בשבט.

 

 

שאלות לדיון (הצעה)

 

1.      מהו נושא השיר? מיהי הדוברת?  על מה היא מספרת?

2.      מהו ה"כאן" בשיר, ומהו ה"שם"? היכן, לדעתכם, נמצאת  

         הנערה? ולאן הלך אהובה?

3.      אפשר לצבוע בצבע שונה את המילים המתארות את עירה של

        הנערה ואת המילים המתארות את הארצות אליהן הלך האהוב.

4.      מה מקשר בין שניהם? מה נשלח ממנה אליו? ומה הוא יביא לה?

        מיצאו את השורה שבה הם מתחברים.

5.      מה הקשר בין סיפור האהבה שבשיר לבין כותרת השיר?  מה מוסיפה הכותרת לשיר?

 

    ·    כאן המקום לספר לתלמידים על ט"ו בשבט,

         שנולד בגולה כחג של געגועים לארץ ישראל.

         הגעגועים קיבלו את ביטויים באכילת

         פירות שהובאו מן הארץ (על כן יבשים),  ונלוו 

         אליהם סיפורי אגדות וציורים נאיביים של ארץ ישראל.

 

6.   איך דמיין לעצמו היהודי שחי באירופה הקרה

      את ארץ ישראל?

      הציעו הבחנות שניתן באמצעותן למיין את

      הניגודים בין שני המקומות המתוארים בשיר 

      (כגון: חושים שונים, הרגשות עור). 

7.   אפשר לצייר טבלת ניגודים ולהציע להתלמידים

      למלא אותה. או שהתלמידים בעצמם יציעו את

     מרכיבי הטבלה.

 

·    אפשר לתמוך את הלימוד בציורים נאיביים של

     ארץ ישראל המופיעים בספרים עתיקים, 

     ובקטע ספרותי מתוך: 'מסעות בנימין 

     השלישי' מאת מנדלי מו"ס, המופיע בדף

     המקורות המצורף.

     הקטע מתאר כיצד היהודים, באמצעות הפרי

     שהובא מארץ ישראל לגולה, הפליגו על כנפי

     הדמיון וחזו בנופי ארץ ישראל.

·    אפשר להרחיב באמצעות תיאורי טקסים

     ומנהגים של יהודי הגולה הקשורים לפירות 

    חמישה עשר בשבט.

 

     ספרי-עזר מומלצים:

1.      ד"ר יום טוב לוינסקי - אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות - הוצ' דביר

        1970 - חמשה עשר בשבט -  ע' 200 - 2002

2.      דבורה והרב מנחם הכהן - חגים ומועדים - הוצ' כתר 1980 - טו בשבט, הווי

        ומנהגים -  ע' 94

 


אל ארצי          

מלים: רחל           

לחן: יהודה שרת

 

לא שרתי לך ארצי,
ולא פארתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.
רק עץ ידי נטעו
חופי ירדן שוקטים,
רק שביל כבשו רגלי
על פני שדות.

אכן דלה מאוד,
ידעתי זאת, האם,
אכן דלה מאוד
מנחת ביתך
רק קול תרועת הגיל
ביום יגה האור,
רק בכי במסתרים
עלי עניך.

 

 

הנערה התמימה מן העיירה היהודית במזרח אירופה (מן השיר 'שלג על עירי' של נעמי שמר), שבדמיונה הרומנטי תיארה את ארץ ישראל כארץ מושלמת, אכזוטית, משופעת ב"כל טוב" - עולה לארץ, ומתוודעת אל המציאות האכזרית: הארץ עזובה, שוממה, מוכת קדחת ושרב. נופיה חשופים לשמש העזה, חיי תושביה קשים.

באחד משיריה כותבת רחל את השורות הבאות:

"הוי ארצי הורתי, מדוע כה שדוף נופך ועצב?'

ובהמשך, בכיוון הפוך לשירה של נעמי שמר, היא נזכרת בארץ המזרח-אירופית היפה שממנה באה,  ומתארת את נופי יער הקסומים שלה.

האם היא תתאכזב? האם תתנער מאהבתה העזה, הנאיבית לארץ ישראל? ולמה, בעצם, שלא תפנה לה גב ותשוב אל היערות העבותים מדיפי הניחוחות של ארץ הולדתה?

כבר מן השורה הראשונה ניתן להבין שהכאב על מצבה של הארץ נובע מתוך אהבה גדולה של בת לאמה - היאמכנה אותה: "ארצי הורתי", ואילו אל הארץ האירופית היפה היא מתייחסת כאל: "ארץ חורגת". בבית האחרון של השיר היא שבה  לדבר אל הארץ כאל אם:

"הוי אמי, הן נֶחֱלֶה (נתפלל) עליך, / הן נתבע עלבונך מֵאֵל /

על מוּכַּי צָהֳרָיִךְ כקדם / עוד תרעיפי ניחוח וצל".

כדי להרעיף ניחוח וצל צריך לטעת עצים, ליישב ולבנות את הארץ. במילים אחרות, במקום להסתובב ולשוב לאירופה, היא נשארת נאמנה לאהבתה, ומקבלת על עצמה להשתתף בעבודה הקשה והמסורה של כיבוש השממה ושיפור נוף הארץ.

 

השיר  "לא שרתי לך ארצי" הוא שיר אהבה עצוב למולדת. מעין שיר התנצלות על מיעוט עשייה. גם כאן היחסים בין המשוררת ובין הארץ מתוארים כיחסי "אם" ו"בת". השיר פותח במילת שלילה "לא". לא עשיתי די בשבילך. לא שרתי לך שירי הלל, ולא פיארתי את שמך בסיפורי קרבות ובעלילות גבורה.

 

רחל מתיחסת כאן למסורת תרבותית מרכזית מאוד אצל עמי אירופה, ששיבחו ופיארו את ארצות מולדתם באפוסים גדולים המתארים מלחמות, גבורות ונצחונות .

כנגד המילה "לא" עומדת המילה "רק". כלומר, מה שכן עשיתי הוא לא הרבה:.

"רק עץ ידי נטעו / חופי ירדן שוקטים /

רק שביל כבשו רגלי / על פני שדות."

נטיעת העץ וכבישת השביל מסמלים את ההיאחזות ואת ההתישבות בארץ. לכאורה, פעולות צנועות מאוד. לא הרבה. אבל בשתי פעולות צנועות אלה מבוטאת האידיאולוגיה של ההתיישבות העובדת:  כיבוש הארץ לא על ידי מלחמות, כי אם על ידי עבודה והתיישבות.

 

בבית השני היא ממשיכה בהערכה ביקורתית של תרומתה לארץ: היא מודה בכך שמנחתה דלה מאוד. וכל מה שעשתה מסתתר מאחורי מילת הצמצום: "רק " 

מהו אותו רק? שמחה מכאן וצער מכאן, הנובעים מתוך הזדהות עמוקה עם הארץ. הזדהות עם רגעים של אור - מכאן, ועם מצבה העגום של הארץ - מכאן. את השמחה היא מחצינה, ואת הבכי - מסתירה.

 

הזדהות נפשית עמוקה עם הארץ עד כדי כך שסבלה ושמחתה נחווים כחווייה אישית פרטית של המשורר, מופיעה בשיר נוסף של רחל ובשירים של משוררים גדולים אחרים:

בשיר "כאן על פני האדמה", שהוא כעין מניפסט של אהבת המולדת וגאולתה, היא מתארת כיצד עלינו להיאחז במולדת:

                "להעצב בעצבה, ולגיל בגילה הדל, / היודע כל כך לנחם."

המשורר יהודה הלוי, בשירו המפורסם  "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",  כותב לציון:

         "לבכות עֱנוּתֵךְ - אני תַּנִּים / וְעֵת אֶחֱלוֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ - אני כינור

           לשיריך."

('תנים' - הם 'תן' ברבים  - טורף לילי, שיללותיו החזקות נשמעות כבכי תמרורים).              

 

השיר נכתב מתוך צניעות רבה, מתוך הרגשה שלא עשיתי מספיק בשבילך. מה שנתתי לך הוא דל. רק עץ פה שביל שם. רק הזדהות עמוקה איתך.

האם העמדה השיפוטית הנוקשה הזאת של רחל כלפי עצמה נובעת מעובדת היותה חולת שחפת, שלא יכלה להגשים בחייה את מה שקיותה וחשבה שעליה להגשים?  או שיש כאן הצטנעות מכוונת, ואפילו אירוניה דקה כלפי מה שנחשב בעולם כנתינה  רבת חשיבות למולדת?

 

 


שיר בוקר             

מלים: נתן אלתרמן         

לחן: סמבורסקי

  

בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

המדבר, אנו דרך בו נחצובה,
הביצות, אנחנו ניבשן,
מה ניתן לך עוד להוד ושובע,
מה עוד לא נתנו וניתן.

בהרים,  בהרים זרח אורנו,
אנו נעפילה אל ההר,
האתמול נשאר מאחורינו
אך רבה הדרך למחר.

אם קשה היא הדרך ובוגדת,
אם גם לא אחד יפול חלל,
עד עולם נאהב אותך מולדת,
אנו לך בקרב ובעמל!

 

 

לעומת שירה הצנוע הנשי של רחל, נתן אלתרמן שר למולדת שיר אהבה גברי, בוטח, שתלטני: המשורר מדבר בלשון רבים ומייצג בכך את החלוצים בוני המולדת. אהבתם הגדולה אליה מוצבת בפתיחת השיר ובסיומו.

המולדת מצטיירת כאישה אהובה וכנועה. בשורה ארוכה של פעלים מכריז המשורר על מה שאנו, החלוצים, הולכים לעשות לה - לא לתת לה, כמו בשירה של רחל, לא להזדהות איתה באופן אינטימי, כי אם לעשות בה, לשנות לה את הצורה: "נעבור אותך במחרשות", "ניטע לך", "נבנה לך", "נייפה אותך", "נלבישך שלמת בטון ומלט", "נפרוש לך מרבדי גנים",

נחצוב דרכים במדבר, נייבש את הביצות

ואם כבר מדובר בנתינה - אז הרי נתנו הכל וניתן הכל, ולא נשאר שום סדק לרגשות אשמה שמא לא נתנו מספיק.

בניגוד לשיר של רחל, המספרת על מה שעשתה ולא עשתה בלשון עבר, העשייה והנתינה בשירו של אלתרמן הן כולן בלשון עתיד. התחייבות טוטאלית לנתינה, ולשמירת אמונים נצחית ("עד עולם נאהב אותך").

 

השיר מלא מרץ, אמונה ושמחה. אין בו מקום לכאב על מצבה של הארץ ולהזדהות עם דלותה. אנו הרי מתחייבים לפתור את כל הבעיות, ועל כן יש מקום רק לאופטימיות.

מתחת לשורת הפעלים החלוציים המארגנים את הארץ כולה מן ההרים ועד העמק, ממורדות הלבנון עד ים המלח, מן המדבר ועד הביצות, מסתתר יחס ארוטי כלפיה, יחס של גבר חושק לאישה הנתונה לחסדיו, המתבטא בכיבוש ובחדירה.

להגנתו של נתן אלתרמן צריך לומר, שהשיר נכתב מלכתחילה לא כשיר לירי אינטימי, כי אם כדי להיות מולחן ומושר כשיר מולדת קצבי, שיפנים ערכים ציוניים אל ליבותיהם של השרים אותו. לפיכך אין לבוא אל המשורר בטענות על פשטנות ועל אופי מוחצן כשל כרזה.

 

ובכל זאת בשל הלהיטות התוקפנית שלו הוא נסחף למטפורות קיצוניות מופרזות, שאחת מהן הפכה לנושא לניגוח עשרות שנים לאחר כתיבתה. אלתרמן, בלהט החלוצי הדורסני של כיבוש השממה, הסתער להלביש את המולדת ב"שלמת בטון ומלט". החזון הנורא הזה הולך ומתגשם לנגד עינינו. ואם כבר איננו בוכים היום במסתרים עלי עוניה וצחיחותה של המולדת, הרי אנו מתאבלים על בניית היתר שלה, שמחניקה ומשחיתה כל חלקת טבע טובה וראויה. את הצער הזה עוד נפגוש בשיריו של יורם טהר-לב, הצעירים שנים רבות משיריהם של  רחל ושל נתן אלתרמן.

 

 


עוד לא תמו כל פלאייך                     

מלים: יורם טהרלב 

לחן: רמי קליינשטיין

 

ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה
מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה
קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה
פתחי לי שערייך אבוא בם אודה יה.

בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה
יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה
אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום
מולדת ללא תואר וצועני יתום.

עוד לא תמו כל פלאייך
עוד הזמר לו שט
עוד לבי מכה עם ליל
ולוחש לו בלאט:
את לי רק, את האחת
את לי את, אם ובת
את לי את המעט
המעט שנותר.

נביאה בבגדינו את ריח הכפרים
בפעמון ליבנו יכו העדרים,
ישנה דממה רוגעת
וקרן אור יפה,
ולאורה נפסעה ברגל יחפה.

עוד לא תמו כל פלאייך...

 

 

לפנינו שיר אהבה למולדת, לארץ. השיר מלא התפעמות  ורוך, ועם זאת גם חרדה ועצב,  וגעגועים לזמנים שחלפו - לימים של טוהר ותום ביחסים שבין העם למולדתו.

 

הארץ מואנשת לדמות אישה. בבתים הראשונים היא מתוארת באמצעות רמיזות ודימויים ארוטיים כאהובה וככלה,  ואילו בפזמון החוזר היא אם ובת. על פי תיאוריה היא יפיפיה אך גם דלה: יחפה, בלי כותונת, ללא תואר. היא רבת פלאים, אך פלאיה נתונים בסכנה.

הדובר בשיר לפעמים הוא המשורר הפרטי, המדבר בגוף ראשון יחיד על אהבתו, ולפעמים הוא נוקט לשון רבים המייצגת את העם כולו. הדימוי העצמי כ"צועני יתום" מביא אל  השיר את המוטיב של היהודי הנודד.

 

הכמיהה להתחברות עם הארץ מקבלת בשיר ביטויים סמליים רבים: פתיחת שערים, הכאת שורשים, לחש אינטימי הנשמע כשבועת אמונים ("את לי את האחת"). וכן, כמיהה ליציאה משותפת אל הטבע האידילי, הבלתי מנוגע, הצבוע בצבעי שיר השירים, או חזרה אל תקופת התום הרומנטית של הציונות העובדת בימיה היפים.

 

הפתיחה לפזמון, המחוזקת גם בשמו של השיר, מחזיקה בתוכה מתח רב שבין שני ניגודים: מצד אחד יש פלאים בארץ האהובה, אבל ההקדמה "עוד לא תמו כל " מצביעה על תהליך שלילי - הפלאים  הללו הולכים ואוזלים.

 

 

חומרי תשתית - רמיזות:

שמואל פישר:        ארצנו הקטנטונת                  (1000 זמר א' ע' 190)

יחזקאל ט"ז:        ואת ערום ועריה ואומר לך: בדמייך חיי! בדמייך חיי!

שלום שבזי:          כלה יפהפייה                        קיריה יפהפיה

תהילים קיח  יט:  פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה.

שיר השירים:        גן נעול אחותי כלה

יצחק שנהר:         שיר השתיל - זה היום ניטע ונשתול ו"נכה פה שורש"

ביאליק:               הכניסיני תחת כנפך - אהובה, אם ואחות

שי"הש ז' יב:        נופי שיה"ש - נלינה בכפרים / עדרים

 

 


שאלות לעיון ולדיון (הצעה)

 

1.     האם זהו שיר אהבה? אהבה למי (מי היא הנאהבת)?  איך אפשר להוכיח זאת?

 

2.      הסבירו את המושג "האנשה" (פרסוניפיקציה) - כאן האנשה של ארץ.

      האנשת ארץ ישראל או האומה הישראלית והתייחסות אליה כאל נערה, אישה אהובה זוהי מסורת עתיקה ועשירה בתרבות ישראל. (דוגמאות נוספות: נביאים: ישעיהו:

      "קומי אורי כי בא אורך";  ירמיהו: "זכרתי לך חסד נעוריך ";   מגילת איכה; שירי  רבי  יהודה הלוי; קינות לציון; שלום שבזי: "קריה יפהפיה"; דוליצקי: "ציון חמדתי    יפתי לך  מרחוק נפשי הומיה"; וכן גם     בשירים בני זמננו.)

 

3.     תארו את דמות הארץ - הנערה כפי שהיא מופיעה בשיר.

     

4.      איך אתם מבינים את התיאור "בלי כותונת" "יחפה"?

       (ביחזקאל ט"ז, ז' - בקטע שנמצא גם בהגדה של פסח - תיאור האומה כ"ערום ועריה" ולאחר מכן הציווי, שנשמע כיום כל כך אקטואלי: "בדמיך חיי! בדמייך חיי!" )

 

5.     מיהו הדובר בשיר? - המשורר? העם כולו?

     (המשורר מעמיד עצמו כמי שנותן ביטוי לחווייה

      הקולקטיווית; אך יש לו גם בקשה אישית: "קבליני אל

      שיריך").

 

6.     "פתחי לי שעריך" (המקור: תהילים קי"ח, יט) - מהו ההקשר התרבותי, הסמלי של השער; השערים?

(פתיחת השערים - להגיע אל הדבר הנכסף - גאולה - הרמז הארוטי.

א.שערי צדק; שערי רחמים; שערי תשובה; נעילת שערים; "פתח לנו שער בעת נעילת שער";  ב. "גן נעול אחותי כלה" - שיר השירים)

 

7.         "יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה"       

     מהי המשמעות הסמלית של הכאת שורשים?

     לאן שואפת להגיע הכאת השורשים?

     (הכאת השורשים היא גאולה  א. במובן הפיזי - השתרשות

     במולדת; ב.   במובן הרוחני - שיבה אל מעינות הזהר

     ובארות התום - מקורות מים חיים).

 

8.     "מולדת ללא תואר וצועני יתום"  - הסבירו את התיאור של בני הזוג.

      (ארץ נטושה, שוממת, ענייה - ועם נודד חסר מולדת - הארכיטיפ של היהודי הנודד - יתום - בניגוד ליהודי הדתי שהיתה בו אמונה ב"אבינו שבשמים". ביחד נגאל וניגאל).

 

9.     "עוד לא תמו כל פלאיך" - זה השם שהמשורר בחר לשירו - הביאו דוגמאות ל"פלאי הארץ" - כל אחד מחוויותיו בקשר האישי שלו עם המולדת.

 

10.  "המעט שנותר" - נותר ממה?

 

11.  בבית האחרון מתוארים מחוזות התום והזוהר שהוא מבקש לחזור אליהם - דימויים  חושניים: נופי כפרים, טבע נקי, רגוע,  טהור: ריחות, צליל פעמון, קרן אור - נופי שיר השירים. אל איזו תקופה בהיסטוריה של יחסי החיזור בין העם והארץ הוא מבקש לחזור?

 

 

12.   מה מבטא התיאור: "רגל יחפה" ? 

      (טבעיות; מגע ישיר עם האדמה, עם הדברים עצמם, ללא

      מחיצות, מסכות, זיופים).