הגדל חלון
נועם ברנע – ילד שמש
 
נועם נולד ב-16 ביוני 1977, בעיר בריסל שבבלגיה, בזמן שהוריו, עדה ואהרון, שהו שם בשליחות ציבורית. נועם נולד תינוק חייכן ויפה, השלישי במשפחת ברנע, אח לאלון ולדנה.
ביולי 1978 חזרה המשפחה ארצה והשתקעה בחולון.
בין יתר עיסוקי בני המשפחה, הם אוהבי טבע והתמידו בטיוליהם  בארץ במסגרת "החברה להגנת הטבע". נועם למד לאהוב את הארץ, נופיה וצמחיה כבר מילדותו, ובהיותו בן שלוש וחצי דיקלם בפני קבוצה של מטיילים נפעמים את השיר: "לו הייתי עץ" של דתיה בן–דור.
נועם כונה בפי אמו, "ילד שמש" כביטוי לאנרגיה ולאור, שהכניס לחייהם של הוריו ומכריו. 
האנרגיה הרבה של נועם בשילוב השכל החריף וחוש הצדק המפותח שלו הביאו אותו גם ל"הסתבכויות". אמו נזכרת שיום אחד כשחזר מגן הילדים, הוא אמר: "היום היה לי יום טוב, רק חמש פעמים עמדתי בפינה." בבית הספר היסודי "סירקין" הפך נועם לילד בולט ומנהיג טבעי. לא פעם היה מעורב בקטטות. הוא לא ידע חשש מהו. למרות שובבותו היה תלמיד מצטיין.
 
בכיתה ב' אובחן נועם כמחונן, אך הוריו התעקשו להשאירו בבית ספר רגיל מסיבות אידיאולוגיות. בכיתה ו' הם השלימו עם הצרכים המיוחדים של נועם והוא עבר ללמוד בכיתת מחוננים בבית הספר א.ד גורדון. בניגוד לחששות, נועם השתלב שם במהרה.
 
בכיתה ט' עבר נועם יחד עם בני כיתתו לתיכון "איילון". כבר בשנה זו אירגן מרד כיתתי,  בשם הצדק: עמוד שהיה בכיתה הסתיר לחלק מהתלמידים את הלוח. נועם עמד על שלו גם כאשר היה תלוי עונש מעל ראשו. הוא לא פחד להתווכח עם מוריו, הוריו, ואחר כך גם עם מפקדיו, כאשר חשב שהצדק עמו. כל זאת עשה ברוח טובה ומתוך כבוד לזולת.
 
לנועם היו תכונות של חמלה ואכפתיות חברתית כבר מגיל צעיר. בבית הספר היסודי, כשסיים את מטלותיו ראשון בכיתה, נתנו לו מורותיו לסייע לתלמידים אחרים בשיעורים. בנעוריו פעל ב"צופים", בחוגי סיור וב"נוער מרצ". הייתה לו דעה פוליטית מגובשת, עליה היה נכון תמיד להגן. לנועם היה זיכרון פנומנאלי - הוא זכר מספרים,  כתובות ושמות ללא כל מאמץ.
 
בכיתה י"א נבחר נועם להשתתף כחבר במשלחת "שגרירים צעירים" ישראלים. נועם שידע אנגלית על בורייה, נשלח ליוסטון ולסן אנטוניו, טקסס, להרצות בפני תלמידי בתי הספר ובמפגשים ציבוריים.  התחנה הראשונה של המשלחת בארה"ב הייתה בניו יורק. שמונת הילדים (שפוזרו בשלב מאוחר יותר בערים שונות בארה"ב), התאכסנו בביתה של מארחת תושבת העיר. פתאום אחד הילדים נכנס


לפאניקה, כיוון ששכח את המצלמה שלו במונית. נועם זכר את מספר האוטו ואת שם הנהג. הוא התקשר לתחנה וביקש את כתובתו של הנהג, כדי להשיב לחברו את המצלמה. אחר כך נסע להארלם – ילד בלונדיני עם קוקו, עם היד בכיס כאילו יש לו אקדח. הנהג שפתח את דלת ביתו לא האמין למראה עיניו...
נועם חזר ארצה כעבור כמה שבועות של ניתוק מהלימודים. הוא היה רק בכיתה י"א וביקש להיבחן
במספר בגרויות ברמה של חמש יחידות, כדי "לחגוג" בכיתה י"ב. המורים לא יכלו לסרב לתלמיד העיקש. בכל בוקר התייצב נועם בשעה 7:00 בבית הספר כדי להשלים את החומר מפי המורים.  העקשנות השתלמה והוא עבר את הבגרויות בציונים גבוהים מאד.
 
ביולי 1995התגייס נועם לצה"ל. הוא נבחן והתקבל לתלפיות מודיעין, אך בחר להתנדב לטייס. לאחר הדחתו מקורס טייס, התנדב, בעקבות אחיו הגדול, ליחידה היוקרתית "יהלום" – יחידה לסילוק פצצות בחיל ההנדסה.
 
נועם הוכשר לתפקיד של מספר 1 – מוביל, מפקד בחוליה של שלושה, שפתחו בין היתר צירים ליחידות הלוחמות ששרתו בלבנון. הוריו, שעברו ימים רבים של דאגה לגבי אחיו הגדול ממנו, עברו זאת בצורה כפולה ומכופלת עם הצטרפותו של נועם ליחידה. אימו עדה הייתה אשת סודו. הוא שיתף אותה בחלק מן הפעולות בהן השתתף.
 
נועם היה גאה בעבודתו. הוא ראה בה אפשרות להציל חיים. למרות שהוא והוריו החזיקו בדעה הפוליטית שיש לצאת מלבנון. הוריו העריכו את תחושת האחריות הגדולה שלו.
נועם אהב את החיים. הוא אהב מוסיקה ואוכל טוב. כאשר היה חוזר לתקופות קצרצרות מהצבא, היה זורק את התרמיל, אוכל את האוכל הטעים של אמא ויוצא מייד לשחק כדורעף חופים עם חבריו. כל פעילות אתגרית הייתה מאומצת על ידי נועם בתשוקה: טיולים, סנפלינג וכדומה. כל פרידה מנועם הייתה מלווה בנשיקות ובחיבוק ממושך וציפייה גדולה עד לפגישה מחדש.
 
הפעילות המבצעית האחרונה של נועם הייתה כחמישה ימים לפני שחרורו מצה"ל.  נועם התנדב לבצע את המשימה אפילו שלא נדרש ממנו, כמי שעומד להשתחרר. האחריות העצומה שלו לחבריו ביחידה, לוחמים פחות מנוסים, יחד עם רצונו להחזיר את "חובו" לחבריו שמילאו את מקומו בלבנון בעת חופשה בת עשרה ימים, שניתנה לו כדי שישתתף בקורס הפסיכומטרי (אשר תוצאותיו המעולות הגיעו לביתו שבועיים לאחר מותו), גרמו לו להתנדב למשימה. בפתח נראה השחרור המתוק, העבודה באבטחת משלחת ביוון והטיול הגדול לדרום אמריקה.
 


נועם נהרג בפעילות מבצעית זו בכ"ו בניסן תשנ"ט, ערב יום השואה והגבורה, 12 באפריל 1999, ממטען שהפעיל החיזבאללה בקרבת הבופור. לפני שנהרג הספיק נועם להזהיר את הכוח ולמנוע את
פגיעתו. על מדיו הוא נשא את הסיכה שנתנה לו אמו בחופשתו האחרונה ועליה כתוב: "לצאת בשלום מלבנון" - קריאתה של תנועת "ארבע אמהות" אליה חברה המשפחה.
נועם היה נערץ על ידי חבריו. ביום השלושים למותו ארגנו החברים ערב לזכרו באולם "מופ"ת" בחולון במעמד ראש העיר, מוטי ששון. האולם היה מלא מפה לפה. כל מי שאהב אותו והכיר אותו, היה שם.
מורתו האהובה בתיכון, צילה שמש, כתבה הספד מרגש. אהוד בנאי – אותו נועם העריץ, בא במיוחד ושר לזכרו, כיתת הקולנוע של תיכון "איילון" צילמה את הערב, שיישאר לנצח כסמל לאהבה הרבה, שזכה נועם להעניק ולקבל בימי חייו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דף הנצחה זה נכתב על ידי ליאת גרינבלט
רכזת פרויקט הקדשת עבודות סמינריוניות
במכללת סמינר הקיבוצים