הגדל חלון
יחזקאל (חזי) אושינסקי
 
יחזקאל (חזי) אושינסקי, בן רוזה ויוסף, נולד בי"א בתמוז תשי"ג, 24 ביוני 1953.
חזי למד בבית הספר היסודי "דוד ילין" בהדר יוסף, את לימודיו התיכוניים עשה בסמינר לוינסקי (שנה אחת) ולאחר מכן שנתיים בסמינר הקיבוצים. הוא תיכנן להמשיך את הלימודים לאחר שיחרורו מהצבא.
 
בבית הספר היסודי היה נער חברותי ואהוב על מוריו וחבריו. היה פעיל בוועדות שונות, ואף התנדב לעזור לתלמידים אשר התקשו בלימודיהם.
 
המחנכת שלו שושנה לנדסמן, בכיתות ז'-ח', כתבה עליו בין היתר: "תלמידים היו לי במשך 30 שנות עבודתי, ולא את כולם אני יכולה לזכור - אבל אותך חביב – אני זוכרת. מעולם לא כעסת, מעולם לא הרמת קול. תמיד התנהגת יפה, ואני זוכרת אותך רץ אחרי בהפסקות  במסדרון ואומר: "מורתי, מורתי, גם אני אהיה מורה כמוך". ואמנם כאשר חסרה מורה בכיתה נמוכה -  שלחו אותך 'ללמד' שם".
 
בגיל 15 הצטרף חזי לתנועת הצופים לשבט "הנשיא" שבמעוז אביב, תחילה כחניך ואחר כך כמדריך וכראש גדוד. חניכיו אהבוהו והעריצוהו, בין היתר בזכות אופיו הטוב ומסירותו הרבה.
 
חזי היה ישר וגלוי לב, הצטיין בטוב ליבו, בדאגה לזולת ובנכונות לעזור לכל אדם.
הוא ידע להסתגל לכל חברה, לקשור קשרים ולהיות ידיד ללא תנאי. הוא היה בן מסור להוריו, לאחותו פולי ולבעלה יוסי - אח וגיס אוהב. חזי היה אדם כן ופתוח, ויחד עם זאת, לאחר מותו, נגלה עולמו הפרטי ביומן ושירים שכתב בסתר, רובם על מלחמה, קרבות ואמהות שכולות.
 
אחד השירים שכתב חזי:
 
אמו
 
אל נא תבכי אל נא תייבבי
הן רבות אמהות ששכלו את בניהם
הן רבות שכולות שאבדו יקיריהם.
הוא נפל בקרב,
בשדה פרחים אדומות
עת אביב ופרחים סובבוהו בלי חת
עת השמש יקדה על גופות ערומות
עת נפלו חיילים בשתיקה אפורה.
אמו אם אחת
אך רבות אמהות כמוה ישנן
אמהות שבניהן נפלו כקרבן
מלחמה איומה, מלחמה אכזרית
פן תקח יקיריה מבלי לומר שחרית.
 
 
 


 
בגמר התיכון יצא חזי עם חבריו לגרעין "אלמוג" לשל"ת בקיבוץ גשר שבעמק הירדן.
בנובמבר 1971 התגייס לצה"ל ובסיום הטירונות נשלח לשל"ת בקיבוץ אלרום שבגולן, שם שהה 6 חודשים.
בתום השל"ת  נשלח לקורס חובשים וסיים בציון גבוה. הוא הוצב לשרת במרפאות ובמפקדת קצין רפואה ראשי. לטירונים שהיו בטיפולו דאג ללא לאות, ולדברי מפקדו הרופא, חזי היה מסור עד קנאות לתפקידו כחובש. ניתן היה לחוש שהוא רואה בתפקידו שליחות, בה ביטא את אהבת האדם שבו. חזי היה מתריע תמיד על עוולות שראה ולא החשה כשהיה נדמה לו כי אחד מהחיילים קופח.
 
הוא היה חותר בשקידה להשגת מטרותיו - תחילה רצה להיות מורה לספרות בישוב-ספר, אך לאחר קורסי החובשים שעבר ועבודתו שינה את דעתו וביקש לראות את ייעודו בתחום הרפואה. הוא שקד על לימודיו והתעמק בחומר, רכש ספרי רפואה, למד וציפה בקוצר רוח להירשם ללימודי הרפואה.
 
כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שירת חזי במחנה 80. הוא נאבק עם מפקדו עד שהצליח לשכנעו שישלח אותו לסיני. הוא הוצב בבית חולים שדה ברפידים, שם טיפל בפצועים במסירות נפש, תוך שהוא עושה ככל יכולתו להרגיעם ולהקל על מכאוביהם.
גם את חבריו עודד ונסך בהם ביטחון, אפילו מרחוק. לדברי מפקדו, חזי מילא את תפקידו מעל הסטנדרטים המקובלים.
 
המלחמה השפיעה עליו עמוקות, ומשנודע לו על נפילת חברו לגרעין, ניכרו בו הכאב והצער אותם ניסה להשכיח בעבודה רבה.
 
ביום כ"ח בתשרי תשל"ד, 24 באוקטובר 1973, התנדב חזי, על אף שלא היה חובש מוטס,  לעלות למסוק שיצא לפנות נפגעים מהעיר סואץ. המסוק נפגע והתפוצץ עוד לפני הגיעו לעיר סואץ.
כל אנשי הצוות, וביניהם חזי, נהרגו במקום. גופתו נמצאה לאחר כ-10 ימים והוא נקבר בקבורה ארעית בבית הקברות בקיבוץ חצרים.
לאחר כשנה הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול.
לאחר נופלו הוא הועלה לדרגת סמל.
 
השאיר אחריו הורים ואחות.
 
הוריו והורי חברו לגרעין שנפל במלחמה, הוציאו לאור חוברת "לזכרם של השניים",
ובה מדבריהם של חברים, של מחנכו ושל מפקדו-הרופא, על דמותו, וכן משיריו וממכתביו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דף הנצחה זה נכתב על ידי
אסול גנדלמן, רכזת פרוייקט
עבודות סמינריוניות מצטיינות
במכללת סמינר הקיבוצים