הגדל חלון
אייל וייס
 
אייל וייס נולד בט"ו באב תשכ"ז, 21 באוגוסט 1967, להוריו אבי ומלכה. בן הזקונים ואח לאטי וניבה.
המשפחה גרה בשכונת מעוז אביב בתל אביב, וכשהיה בן 5 עברה לרמת החייל.
עוד כילד היה אייל בעל נשמה יתרה, ולמרות שובבותו לא זכורה לאמו ולו פעם אחת, שבה היה מעורב בקטטה או במעשה אלימות.
מידי סוף שבוע וביוזמתו של האב, אבי, הייתה המשפחה מטיילת ברחבי הארץ ואייל ספג אהבה גדולה לטבע ולארץ דרך הרגליים.
את בית הספר היסודי למד בצהלה ואת שנות התיכון בתיכון י"ד. אייל נחשב בעיני מוריו לאחד שאפשר לסמוך עליו שיבצע כל מטלה בשלמות.
לאייל הייתה חיבה גדולה לספורט. כבר מגיל 4 התעקש לרכוב על אופני אחיותיו הגדולות ממנו ללא גלגלי עזר – גם אם לפעמים נראו האופניים בעיני המתבוננים כנוסעות בלעדיו. בגיל 7 החל לשחק טניס ואחר כך עבר לכדורסל, בתחילה באס"א ילדים ובהמשך במכבי תל אביב כקפטן הקבוצה עד גמר י"ב.
כילד וכנער הוא אהב להיות מוקף בחברים, הוא היה פעיל מאוד בתנועת ה"צופים" והגיע עד לתפקיד רשג"ד ואחר כך התנדב לשנת שירות. כבר מגיל צעיר הוא ביטא את מנהיגותו בדאגה ולקיחת אחריות על חניכיו ודאג לסחוב בעצמו את הציוד הכבד בטיולים.
אייל התייתם מאביו בהיותו בן 17. בעקבות האסון אייל הרגיש שהוא צריך לגונן על בני משפחתו וליטול את האחריות על חיי המשפחה.
יכולותיו של אייל היו ברורות לבני כיתתו ומוריו. בספר המחזור של כיתה י"ב כתבו עליו חבריו שהוא עוד יהיה רמטכ"ל.
אייל התגייס לנח"ל יחד עם הגרעין שהיה חבר בו. כשהיה מ"כ הוא הוכיח יכולת ותושייה בלכידת מחבלים תוך שמירה על חיי חייליו והוא נשלח לקורס קצינים.
כקצין בצה"ל, באחד המסעות שלו לפולין כתב מכתב לאביו ז"ל, שהיה ניצול שואה:
"היום גאה אני להיות קצין יהודי ישראלי, העומד על אדמת פולין ומצדיע לכל המתים הקדושים. ולכל אויבינו באשר הם צועק אני בקול גדול: 'עם ישראל חי, עם ישראל חי'."
אייל מילא שורה של תפקידים: מפקד גדוד שח"ם של הנח"ל, מפקד פלוגה בבית הספר לקצינים, מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל, סגן מפקד החטיבה המזרחית בגבול הצפון ומפקד דובדבן – שהיה תפקידו האחרון. בכל תפקידיו הצטיין וכל תעודה שקיבל הקדיש לאמו, מלכה.
אייל אהב את החיים ובין תפקיד לתפקיד ערך טיולים בעולם הגדול וביניהם בארצות העולם השלישי: דרום אמריקה, אפריקה והודו. בכל טיול כזה הוא מצא לו אתגרים חדשים, כגון תחרות ריצה עם איש המסאי בקנייה, שבה ניצח!
אייל תמיד השיג את מטרותיו בדרך מעודנת השמורה לו  - כך "כבש" את ליבה של שיר, שפגש במסגרת לימודיו לתואר ראשון במכללת אחווה דרך תוכנית אופ"ק לקצינים מצטיינים - בחיזורים רומנטיים וביוזמות מפתיעות (כגון: בישר לה שהם טסים לחו"ל במקום לאילת רק כשהיו בשדה התעופה). אייל ושיר נישאו
ב-28 במרץ 1999. בהכנות לחתונה תידרכה שיר את אייל דרך הטלפון ואפילו עשתה לו קורס בשלט רחוק ב"ריקוד מושחת". בני הזוג הביאו לעולם את חשן המקסימה, שעיניה הטובות כעיני אביה וכך גם אופייה השובב. המשפחה הצעירה עברה להתגורר בזיכרון יעקב, בסמוך למשפחתה של שיר.
למרות עיסוקיו דאג אייל להתעדכן תמיד בנעשה בבית, מה היה סדר יומה של שיר ומה אכלה חשן. הוא דאג תמיד לנסוך במשפחתו הרבה בטחון. הוא אמר לאמו: "אני נזהר, אני לא מסתכן. אני מאמין בגורל – זה מה שקובע." מילים כל כך אירוניות בדיעבד.
ליבו של אייל היה רחב כדי להכיל הן את קרוביו ואהוביו והן את חייליו. הוא ביקש להמשיך בקריירה צבאית לא ממניעים של קידום אלא מתוך אמונה שיוכל להשפיע יותר בדרגים הגבוהים ולחזק את המערכת הצבאית בכיוונים של היגיון, מוסר ושמירה על החיים. הוא היה איש חינוך אמיתי, שרצה שכל חייל יבין את השיקולים, שעומדים מאחורי ההחלטות והשקיע זמן רב בתדריכים. הוא דרש מאחרים רק את מה שהוא דרש מעצמו, וכיוון שדרש הרבה מעצמו הציב רף גבוה לחייליו, שראו בו דוגמה ומודל לחיקוי. יחד עם הדקדקנות על קוצו של יוד, היה אייל מפקד אנושי וחם, שדאג לצרכיו של כל חייל ושמר על קשר חם עם המשפחות השכולות של חיילים ביחידה, שאף לא זכה להכיר.
מתוך דברים שכתב סא"ל אייל וייס:
"ההצלחות הן תוצאה של שיפור מתמיד, יוזמה, חדשנות, זריזות, לימוד, הפקה והטמעה של לקחים, שמירה על כשירות מבצעית גבוהה, פיתוח ושיפור יכולות מבצעיות ואימון יסודי ופרטני כל פעם מחדש. כל מבצע הוא המבצע הראשון אליו יש להתכונן ביסודיות, תוך חתירה למצוינות."
אייל דאג להיות נוכח בשטח עם חייליו גם כשהיה יכול לשבת בחפ"ק. המבצע האחרון שעליו פיקד כמפקד דובדבן התרחש בכפר ציידא בגדה. הפקודה הייתה להרוס בית שבו הסתתרו מחבלים. אייל דאג שלא יהרסו את הבית עד שאחרון המחבלים ייצא החוצה. הוא דאג גם להרחיק את החיילים מהשטח מתוך שמירה על ביטחונם. הוא עצמו תיחקר את המחבל שיצא אחרון, לאחר שסירב זמן רב לעשות זאת. התחקור נעשה בסמוך לחומת אבנים. ניתנה פקודה להרוס את המבנה. קומה אחת התמוטטה ופגעה בחומה שמעבר לכביש וכך נוצרה שרשרת של התמוטטויות כמו בקוביות דומינו – החומה פגעה בעמוד שנפל על אייל. כתוצאה מכך נהרג אייל במקום. היה זה ב- ג' באדר תשס"ב, 15 בפברואר 2002.
כ-5000 איש נכחו בהלווייתו של אייל ורבים ספדו לו – מפקדים בכירים ואישי ציבור. החלל נפער בליבה של יחידת דובדבן, ששוקמה בזכות מפקדה הנערץ, באותם ימים קשים סייעו ללוחמי היחידה האבלים המורשת הצבאית והאנושית שהנחיל אייל למפקדים שבאו אחריו. משפחתו של אייל, שספגה מהלומה קשה בפעם השנייה, מנציחה את זיכרו מידי שנה בטריאתלון תל אביב – הטריאתלון הגדול בארץ (באחרון השתתפו כ-1200 ספורטאים!), שבו משתתפים גם בני משפחתו של אייל. בני המשפחה אומרים שחשן הקטנה גדלה כשהיא מכירה את אבא דרך התמונות והסיפורים עליו ועל אישיותו המיוחדת.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דף הנצחה זה נכתב על ידי ליאת גרינבלט
רכזת פרויקט הקדשת עבודות סמינריוניות
במכללת סמינר הקיבוצים