הגדל חלון

יהורז כשר

 

יהורז כשר, בנם הבכור של נעמי ואסא, נולד בתל-אביב-יפו ביום א' באייר תשכ"ו, 21.4.1966. גדל בקריית קריניצי שליד תל-השומר. התנדב לשרת בחיל השריון, עמד בהצטיינות בדרישות מסלול ההכשרה, בכלל זה - קורס קצינים וקורס מ"פים, והצטיין בכל תפקידיו, מ"גנן" ועד מ"פ.

יהורז נהרג ביום כ"ז בתשרי תשנ"ב, 5.10.1991, בטיול שערך בצפון סיני.

"באחד מהתרגילים הרבים להם היה שותף יהורז כקצין שריון", מספר אביו, "ניצב יהורז על גבעת התצפית יחד עם עוד מספר מפקדים, כשהם צופים במשקפות על השטח אותו עמדו לתקוף. פתאום, הבחינו חבריו של יהורז שהמשקפת דרכה צפה מתנתקת מהשטח עליו הם מביטים והזווית שלה עולה אט אט לכיוון השמיים. פשר העניין הסתבר במהרה כאשר תוך כדי כך שהוא ממשיך להביט דרך המשקפת כלפי מעלה קרא יהורז לחבריו: תיראו את הציפור, שם למעלה!"

הטנק והציפור היו שתיים מאהבותיו הגדולות של יהורז. הטנק, קרוב וחזק, צמוד לקרקע, פרי תבונתו של האדם, סמל לעוצמה ונחישות. והציפור, רחוקה וקלה, מגביהה עוף למרום, מתנתקת מעצמה מן הסביבה שלרגליה, סמל לשקט וחופש. שני אלה, שלכאורה יש בהם ניגוד, שכביכול אינם ניתנים לחיבור, נפגשו בדמותו של יהורז, תוך שהם יוצרים אישיות מיוחדת במינה.

בילדותו, בעוד רבים מהילדים נהגו להחביא את תעודותיהם החלשות מחשש לכעסם המוצדק של הוריהם, החביא יהורז את תעודותיו המצטיינות מחשש לגאוותם המיותרת של הוריו – "מה זה משנה הציונים", נהג לומר להם, פעם אחרי פעם, בשובו הביתה מחלוקת התעודות. חיי החברה "המוכרים" היו רחוקים ממנו. במשך שעות היה מסתגר בביתו, מתנתק מהסביבה ושוקע בספרים שהיו גם הם מאהבותיו הגדולות, או מקדיש שעות לצפייה בציפורים, בתחילה יותר קרוב לאזור מגוריו, סמוך לגבעת השלושה, ולאחר מכן יותר רחוק, בטיולים אליהם יצא לעיתים עם חבר ולעיתים לבד. בגיל 16 תכנן מסע ארוך לנגב. לשאלת אמו, האם הוא בטוח שהוא יכול לצאת לבדו למסע כה ארוך, ענה: "בגיל 16 לא שואלים. בגיל 16 כבר מחליטים!"

בגיל 17 החליט להתגייס לחיל השריון תוך שהוא דוחה הצעות מפתות אחרות. הוא דחה הצעות רבות לצאת ללימודים ובין השאר התנגד נחרצות ללכת למסלול מחשבים, בו הצטיין במיוחד בלימודיו התיכוניים. "השריון הוא אשר מכריע במלחמה", אמר בפשטות, בנמקו את ההחלטה ולאחר מכן הוסיף: "הפטריוט הוא מי שמוכן להתאמץ, לא מי שתורם על נקלה". יהורז זכה להגשים החלטה זו במאי 1984.

 

 

בצבא פגש יהורז אוכלוסייה של צעירים שונים מאד, צעירים שבשונה ממנו רובם לא סיימו בית ספר ולא זכו לבית חם כמוהו. תחילה התקשה יהורז לתקשר עם הסביבה החדשה אליה הגיע. יום אחד לקחו מספר חיילים את הקיטבג שלו, פרצו אותו ונטלו ממנו מספר חפצים. יהורז גילה מי היו החיילים. להוריו לא ידוע בדיוק מה הוא אמר או עשה להם, אבל מאותו הרגע השתנתה מערכת היחסים בינו לבין חבריו למחלקה...

כבר בהיותו חייל בראשית דרכו התגלה יהורז כבעל יוזמה מקורית וחשיבה עצמאית. את שלב הצמ"פ (הכשרת צוות, מחלקה, פלוגה, בשריון) עשה בלבנון, בחטיבה 211. באחד הימים, כאשר שהו בגזרה המזרחית, עמוק בתוך לבנון, הופקד יהורז כשומר מאהל. הפקודה אותה קיבל היתה לירות על מנת להרוג בכל מי שמתקרב, מכיוון שרק חיילי אויב היו צפויים בסביבה. לפנות בוקר זיהה יהורז שתי דמויות צועדות לכיוון המאהל. בהחלטה של רגע הוא החליט לירות לכיוון הרגליים של השניים וליזום מרדף אחריהם. מאוחר יותר התברר למה: היו אלה שני חיילי מפקדה שאיבדו את דרכם והגיעו למקום בטעות.

באופן טבעי המשיך יהורז במסלול הצבאי לקורס קצינים, אותו סיים בהצטיינות. שאלותיהם של בני משפחתו במהלך הקורס וסיומו, בדבר הישגיו, נענו בצבא כשם שנענו בבית-הספר: "מה זה משנה", כלומר, אל תעסיקו את עצמכם בהישגים שלי, למרות שהם מעולים. הצלחתו כמפקד נבעה מיכולתו לפתח ולממש תמונה כללית, אבל גם לרדת לפרטים ולא לחדול לטפל בחייליו. במחברותיו היה נוהג לתכנן הכל לפרטי פרטים. מפקדיו העידו כי ביציאה לשטח מהבסיס היתה מחלקתו תמיד ראשונה והמסודרת ביותר. את הטנק הכיר עד אחרון חלקיו, תחילה מתוך חומרי ההדרכה ואחר כך מן הנסיון העצמי. אנשי החימוש, שתפקידם לטפל בבעיות מסוימות בטנקים, מיעטו להגיע למחלקתו: יהורז ידע לטפל בהם בעצמו. במבחנים הסוציו-מטריים זכה תמיד לציונים גבוהים, גם בנכונותם של החיילים ללכת אחריו בקרב וגם באמון שנתנו בו בכל ההיבטים של הפעילות המקצועית של לוחמי השריון.

לאחר ששירת כמפקד מחלקה וכקצין הדרכה בגדוד של קורס מפקדי טנקים, עמד יהורז בפני אחת ההחלטות הקשות בחייו. סיום שירותו הצבאי נראה באופק והוא היה צריך להחליט האם להמשיך במסלול הצבאי או לבחור באחת מאפשרויות הלימודים שקסמו לו. הוא יצא לקורס מפקדי פלוגות וסיים בהצטיינות. למפקדיו אמר, כי יש לו עניין להישאר בגדוד שלו, הפעם כמ"פ, מבלי לצאת לאחד הגדודים של החטיבות הסדירות ורק אחר כך לחזור לתפקיד מ"פ בגדוד שלו, כמקובל. מפקדיו תמכו בבקשה המיוחדת הזאת, מפני שהוא היה מפקד מיוחד במינו, שלא היה צריך מסלול של התנסות בגדוד אחר, כדי להצליח בתפקידו בגדוד שלו. מאוחר יותר, לאחר שסיים בהצטיינות כמה מחזורים של כהונת מ"פ, רצה לצאת ללימודים, מבלי להתחייב מראש לתקופה כל כך ממושכת. הרעיון שאדם בן 24 מתחייב מראש לתקופה של 12 שנים נראה לו לא מתאים. גם הפעם נענו לו מפקדיו והוא התחייב ללמוד 4 שנים ואחר כך לשרת בתפקידי פיקוד בשריון עוד 4 שנים. בקשותיו המיוחדות היו ביטוי לאישיותו המיוחדת, השקולה, האחראית והעצמאית. כך רצה לשלב את אהבותיו – הצבא,

 

במיוחד – השריון, והלימודים – בהנדסת חשמל בטכניון ואחר כך בפיסיקה. כך תכנן את עתידו המקצועי.

בדרכו המיוחדת הצליח יהורז לבנות לעצמו חיים מאושרים. באותה תקופה מצא את אהבתו הרביעית, את רונית, אהבה שנוספה על אהבותיו הקודמות, לה התמסר כפי שידע להתמסר בעבר לאהבת הספרים, הציפורים והשריון, כולן יחד וכל אחת מהן בפני עצמה. ברגעים קשים נהג לומר לה – "לימדתי את עצמי להיות מאושר, אלמד גם אותך". במשפט קצר כל כך ביטא תפישת חיים שלמה של אדם שלם.

יהורז נהרג בכ"ז בתשרי תשנ"ב, 5.10.1991, בעת טיול שערך בסיני, בין תקופה של תעסוקה מבצעית לבין תחילת הלימודים. כדרכו בקודש תכנן יהורז את הטיול בקפידה, אך בעת שהלך באחד השבילים דרך על אבן שהתפוררה תחת רגלו וגרמה לו למעוד וליפול אל התהום מגובה של שמונה עשר מטרים. הוא נהרג במקום.

יהורז השאיר לנו סיפור חיים קצר ומרתק על דרכו המיוחדת לחיות את חייו מתוך אהבות גדולות. דמותו המיוחדת מצדיקה כל כך את דבריו של אביו, שנים אחדות לאחר מכן, בעצרת יום הזיכרון: "אל תיזכרו רק את הנפילה, זכרו קודם כל את הנופלים".

 

 

דף הנצחה זה נכתב על ידי עופר לניר,

רכז פרוייקט הקדשת עבודות

סמינריוניות מצטיינות למשפחות שכולות