הגדל חלון
ישראלה (אלצ'ו) ויינברג
18.7.1950– 3.10.1969
ד' באב תש"י -  כ"א בתשרי תש"ל
 
ישראלה נולדה בקיץ 1950 בראשון לציון, להוריה נחמה ואברהם, לאחיה טובי, ולאחותה רבקה, ומיד זכתה ממשפחתה לכינוי הנגזר משמה ישראלה: אלצ'ו.
אלצ'ו למדה בראשון לציון בבית הספר היסודי ובתיכון "גימנסיה". היא הייתה ילדה יפה ושמנמנה, מלאה שמחת חיים, עם שיער גולש ועיני תכלת בורקות ועליזות, ותמיד הייתה הרוח החיה בכל מסיבה. אלצ'ו הייתה תלמידה טובה, וכל מוריה נזכרים בה בחיוך רחב. היא הייתה גם מוכשרת בכל תחום שבו עסקה: כתיבה, שירה, נגינה, בקיאות בתנ"ך ועוד. את כשרונותיה היפנתה לעשייה למען הזולת. בכל שעה פנויה שלה עסקה בפעולות התנדבות -  אם זה כמדריכה בצופים, או בשירה ונגינה באקורדיון לחיילים פצועים בבתי חולים, לילדים משותקים או במועדון קשישים. במסגרת פעילויות ההתנדבות הרבות שלה התנדבה אלצ'ו במשך שש שנים לפרויקט "יעל" בבית החולים "אסף הרופא". במסגרת התנדבותה נהגה להופיע בחגים מול ילדים ומבוגרים בתוכניות נגינה ושירה בציבור.   
בחגים הייתה אלצ'ו מקשטת את בית משפחתה בתמונות, פרחים וכרזות. בפסח הייתה מתחפשת לאליהו הנביא ומחלקת מתנות וברכות מחורזות לכל בני המשפחה, בפורים הייתה מכינה תחפושות לכל דורש, ובכל סוכות הקפידה לקשט את הסוכה במלוא ההוד וההדר. גם בחופשות אלצ'ו לא נחה: היא השתתפה בקורס מדריכים של הצופים, הדריכה בקייטנות, עזרה לאביה בבית החרושת, עסקה במלאכת-יד, רקמה או תפירה ויצאה למחנה עבודה בקיבוץ. היא הייתה בעשייה מתמדת, ותמיד עם חיוך על השפתיים ואור בעיניים.
כושר המנהיגות שלה, פעלתנותה ומרצה שהושקעו בעשיית מעשים טובים למען הזולת, סחפו את הסובבים אותה, ותודות לכושר המנהיגות שלה - זכתה מדודה אריה ז"ל לכינוי: "גולדה מאיר מס' 2"…. בשל כושר המנהיגות שלה, הוטלו עליה כבר בבית הספר העממי התפקידים המרכזיים בהצגות, ריכוז ועדת קישוט והכנת המסיבות. את כל התפקידים האלו, ועוד תפקידים רבים אחרים, קיבלה אלצ'ו על עצמה בחדווה ומילאה אותם על הצד הטוב ביותר. אלצ'ו הייתה גם אחות למופת – היא נהגה לזכור את ימי ההולדת של כולם ולהתייחס אליהם, לעזור לאחיה הקטן יוסי (שנולד כמה שנים אחריה)ׁבהכנת שיעורי הבית, וגם אחיה הגדולים מעידים עליה כי בעיתות משבר דווקא היא, "הקטנה", הייתה מעודדת ומנחמת אותם: "לא נורא, נתגבר!"
כשהגיעה אלצ'ו לגיל 18 הועלתה בפניה האפשרות 'לדלג' על השירות הצבאי וללכת ישר ללמוד באוניברסיטה (בשל עודף בנות במחזור הגיוס שלה), אך לאלצ'ו לא הייתה כל כוונה לוותר – הגיוס היה מבחינתה חובה מקודשת.
אלצ'ו הגיעה ללשכת הגיוס ביפו. כששמה לא נכלל ברשימת הבנות שהוקראו – היא פרצה בבכי, אך מיד התעשתה ומבלי לשאול איש - קפצה אל תוך האוטובוס שנסע למחנה הטירוניות, וכך התגייסה. אלצ'ו לא רצתה לשרת קרוב לבית, היא העדיפה לשרת בבאר שבע על מנת שתוכל לנצל את הזמן החופשי ללימודים באוניברסיטת הנגב. היא חלמה ללמוד עבודה סוציאלית, אך מכיוון שביצעה את תפקידה הצבאי בצורה הטובה ביותר, המפקד שלה העדיף להשאירה בבסיס שעות רבות יותר – דבר שלא הותיר לה זמן ללימודים באוניברסיטה. אלצ'ו לא ויתרה והחליטה שאם לא לימודים סדירים באוניברסיטה אז לפחות לימודי נהיגה והשתלמויות באנגלית. את מבחן הנהיגה עברה בהצלחה כבר בפעם הראשונה – אך למרבה הצער, לא הספיקה להנות ממנו. כעבור חצי שנת שירות ולאחר מבדקי קצונה, קורסים ואימונים, החליטה אלצ'ו ש"אם להרגיש צבא אז רק בסיני", ועברה לשרת בסיני. בחיל השיריון.
לא עזרו ניסיונות השיכנוע של הוריה כדי למנוע את שירותה בסיני, טענתה העיקרית של אלצ'ו הייתה: "אם אני אומר 'לא' ועוד כמה בנות יגידו 'לא', אז מי כן יילך?"…
בחג הסוכות באותה שנה הגיעה אלצ'ו הביתה במסגרת חופשה מיוחדת שביקשה כדי שתוכל להכין את הסוכה המשפחתית ולקשטה כמנהגה מדי שנה. למחרת, ביום שישי, חזרה לבסיס רק משום שהבטיחה להחליף חיילת אחרת לשבת. היא הבטיחה שתחזור הביתה בשמחת תורה, אך מעולם לא הגיעה שוב הביתה.
אלצ'ו ניספתה בתאונת דרכים בכ"א בתשרי תש"ל, 3.10.1969, בדרכה מסיני לביתה.
היא הותירה אחריה את הוריה נחמה ואברהם, ואחיה: טובי, רבקה ויוסי.
רוחה הטובה, מאירת הפנים, חיה בקרב כל מכריה, וזיכרה יישאר לעולם.
יהי זיכרה ברוך.
 
 
 
 
דף הנצחה זה נכתב על ידי קרן זוהר,                                                                
רכזת פרוייקט הקדשת עבודות
סמינריוניות מצטיינות למשפחות שכולות