האיים הקנריים – עולם צמחים מיוחד ומעניין

גדי פולק

תמונות מלוות את המאמר - במצגת

רקע גיאוגרפי, גיאולוגי ואקלימי

המוניטין העיקרי של האיים הקנריים, השייכים לספרד, הוא היותם אתר תיירות מהמעלה הראשונה. במיוחד נוהרים התיירים אל האי הגדול בקבוצת איים זו – טנריפה. מיליוני התיירים המבקרים באיים, מגיעים בעיקר מארצות אירופה הקרות. כאן הם יכולים ליהנות מהאקלים הנוח והחמים השורר בהם במשך מרבית ימות השנה. ואולם, בצידם של תיירות השמש ושפע האטרקציות והבילויים המוצע לתיירים, מצוי באיים אלה עולם טבע מעניין וייחודי בעל חשיבות מדעית, שמעטים כמוהו בכדור הארץ.

האיים הקנריים שוכנים באוקיינוס האטלנטי ממערב לחופי מרוקו בין קווי הרוחב 27⁰20'-29⁰25'. קבוצת איים זו מונה 7 איים, בסדר הבא ממזרח למערב: לנסרוטה, פוארטוונטורה, גראן-קנריה, טנריפה, גומרה, לה-פלמה ואיירו. 4  קבוצות איים נוספות במזרח האוקיינוס האטלנטי – איי מדיירה, האיים האזוריים, איי כף ורדה  ואיי סלווחס הזעירים - מהווים, יחד עם האיים הקנריים, מכלול הקרוי בשם מקרונזיה (Macaronesia). איי מקרונזיה עלו מן הים עקב פעילות געשית תת-ימית, שהחלה לפני למעלה מ-20 מיליון שנה ונמשכה עד קרוב לזמננו. תופעות וולקניות יבשתיות – התפרצויות הרי געש וזרימות לבה נמשכות גם בימינו אלה. האיים המקרונזיים לא נוצרו בעת ובעונה אחת: למשל, האיים המזרחיים של האיים הקנריים, הקרובים לחופי מרוקו,  לנסרוטה ופוארטוונטורה הם עתיקים יותר ונחשפו כבר לפני 17-20 מיליון שנה; האי טנריפה, הגדול ביותר באיים הקנריים והמוכר ביותר לתיירים, עלה מן הים לפני 7.5 מיליון שנה ואילו לה-פלמה, אחד האיים הצעירים ביותר, התרומם  מעל האוקיינוס האטלנטי רק לפני כ-1.5 מיליון שנה. גורמים אחדים חוברים יחד ותורמים במשולב לייחודו של עולם הצומח והחי באיים הקנריים: גילם של האיים ובידודם מהיבשת, תבליט השטח והרום,  מיקומם הגיאוגרפי, האקלים וטיב סלע המצע. לאלה יש להוסיף את והשפעת האדם, שניכרת ביותר מאז תחילת הכיבוש הספרדי ב-1492 וההתנחלות האירופית שבאה בעקבותיו.

פני השטח באיים הקנריים התהוו במחזורים של התפרצויות וולקניות שבעקבותיהם מתרחשים תהליכי בלייה וסחף. ככל שהאיים צעירים יותר, הם מתרוממים בתלילות רבה מעל פני האוקיינוסים. ככל שהזמו חולף, תהליכי הבלייה מיישרים ומנמיכים את פני השטח. בהתאמה לכך, האיים המזרחיים העתיקים יותר – לנסרוטה ופוארטוונטורה -  אינם מגיעים לגובה רב ופני השטח שלהם מותנו במידה ניכרת. לעומת זאת, האיים האחרים, המרוחקים יותר מאפריקה,  הרריים ביותר וקיימים בהם הפרשי גובה ניכרים. הפסגות הגבוהות ביותר באיים הקנריים הן הטיידה באי טנריפה, המתנשא לרום של 3718 מ' ופיקו דה לוס מוצ'אצ'וס באי לה-פלמה, שגובהו 2426 מ'. המדרונות התלולים חרוצים  בגיאיות עמוקים, שבחלקם הקטן זורמים גם מים. גיאיות אלה קרויים  בשם ברנקוס (barrancos). הפרשי הרום הגדולים יוצרים חגורות רום אקלימיות, הגורמות להיווצרות חגורות אקולוגיות של צומח וחי, המתחלפות זו בזו עם שינויי הרום. הגיאיות העמוקים והתלולים, תורמים תרומה נוספת לגיוון בטיפוסי הצומח.

האיים הקנריים מצויים באותם קווי רוחב של מדבר הסהרה. לאור זאת היה צריך לצפות שאיים אלה יהיו מדבריות יבשים וחמים מהטיפוס הקיצוני ביותר, כחלק מרצועת המדבריות העולמית. העובדה שהאיים מוקפים מכל עבריהם באוקיינוס האטלנטי, היא התורמת לכך שלא מתפתח בהם מדבר של ממש. למעשה, באיים הקנריים שורר בדרך כלל אקלים נוח, ואפילו האזורים היותר צחיחים בדרום האיים אינם מוגדרים כמדבר קיצוני. כמות המשקעים בהם היא 100-300 מ"מ בשנה. יותר מכך, אזורים אחדים באיים הקנריים נהנים מכמות המשקעים ניכרת המגיעה  ל-700 מ"מ בשנה.  גם הטמפרטורות אינן אופייניות למדבר ואינן קיצוניות: בקיץ, אפילו באזורים החמים ביותר באיים, הטמפרטורה אינה עולה בדרך כלל על  28⁰Cומזג האוויר נעים למדי. גם החורף אינו קר במיוחד. הטמפרטורה הממוצעת בחודש הקר ביותר, פברואר, היא 18⁰C. בדרך כלל לא יורד שלג, למעט בפסגות הגבוהות של טנריפה ולה-פלמה.

השילוב של תכונות האוקיינוס הסובב את האיים, התבליט הטופוגרפי של האיים ומשטר הרוחות הוא זה שמכתיב  את האופי האקלימי של האיים ואת גיוונו. האיים הקנריים נהנים מהזרם הקנרי הקר הזורם בסביבתם מצפון-מזרח לדרום-מערב. טמפרטורת המים אינה עולה על 22⁰ גם בחודשי הקיץ. הסביבה האוקיינית ממתנת את הטמפרטורה  באופן שטמפרטורות המינימום אינן נמוכות מדי וטמפרטורות המקסימום אינן גבוהות מדי. הסביבה הימית תורמת גם ללחות יחסית גבוהה. אולם הגורם העיקרי שתורם משקעים לאיים הקנריים, על אף מיקומם בקווי הרוחב של רצועת המדבריות, הם הרוחות. בחורף נושבות מצפון מערב סערות חורף אטלנטיות המורידות גשמים בחלקים הצפוניים של האיים. בנוסף לכך, נושבות במשך כל השנה רוחות הפסטים (trade winds) מצפון מזרח. השם המקומי של רוחות אלה הוא "אליסיוס" (alisios). רוחות אלה גורפות איתן לחות רבה הנאספת במעברן מעל האוקיינוס והן יוצרות בקביעות עננות רבה, במיוחד בתחומי הרום 400-1500. עננים אלה מורידים משקעים או יוצרים סביבה ערפילית ולחה במשך תקופות ממושכות. הטופוגרפיה ההררית של האיים הקנריים מכתיבה באופן מכריע את השפעת הרוחות הצפוניות והצפון מזרחיות הרוויות בלחות, על תפרוסת המשקעים: העננים נעצרים על פני המדרונות הפונים לצפון ולצפון-מזרח. החלקים הדרומיים של האיים נותרים בצל הגשם, ויש בהם עננות מעטה. כתוצאה מכך, הניגודיות האקולוגית באיים הקנריים מרשימה ביותר: החלקים הצפוניים והצפון מזרחיים בכל אי הם גשומים, מכוסים בצומח טבעי עשיר ותומכים בחקלאות מפותחת, בעוד שהחלקים הדרומיים צחיחים יחסית ודלים בצומח. בנוסף לכך, רוחות דרום מזרחיות יבשות נושאות אבק, הנושבות לעתים מכיוון הסהרה, המכונות "קלימה" (calima) תורמות לצחיחות נוספת של החלקים הדרומיים.

עונות השנה באיים הקנריים דומות מאד לאלה שבאגן הים התיכון, הווה אומר שהעונה הקרירה והיותר גשומה היא החורף, והקיץ חם יותר ויבש.  בהתאמה לעונתיות זו, עונת הפריחה העיקרית באיים הקנריים היא האביב וזה גם הזמן הטוב ביותר להיכרות עם צמחיית האיים.

צמחים מתנחלים, מקלט בוטני ומאובנים חיים

התהוותה של צמחיית הבר של האיים הקנריים נגזרת מעצם העובדה שמדובר באיים מבודדים המוקפים במי האוקיינוס מכל עבריהם. האיים בכדור הארץ נחלקים לשני טיפוסים עיקריים, על פי דרך היווצרותם וההיסטוריה הגיאולוגית שלהם: טיפוס אחד  הוא איים "יבשתיים", שהיו בעבר חלק מיבשת גדולה יותר, אך כיום הם מנותקים ממנה עקב שקיעת חלקי יבשת שחיברו ביניהם בעבר. דוגמאות לטיפוס זה  של איים הם איי סיישל באוקיינוס ההודי, טסמניה שמדרום לאוסטרליה ואיי הים התיכון. הטיפוס השני הוא איים "אוקייניים" מובהקים, שלא היו מעולם חלק מיבשת; הם עלו מתוך האוקיינוסים בתהליכים וולקניים וטקטוניים. על טיפוס זה נמנים איים כמו איי גלפגוס, איי הוואי ואיים רבים נוספים באוקיינוס השקט. האיים הקנריים נמנים על האיים האוקייניים ועלייתם מעל פני הים התרחשה כאמור בהדרגה בתקופה שבין  20 מיליון שנה למיליון שנה לפני זמננו.  הבידוד הגיאוגרפי והאקולוגי משותף לאיים משני הטיפוסים הללו,  אך ההבדל העקרוני באופן היווצרותם, משפיע על המורשת הביולוגית שלהם ועל טיבו של מצאי המינים המצוי בהם. נקודת המוצא של האיים היבשתיים היא הצמחייה (וכמובן גם עולם החי) הקיימת בהם עוד מהזמן שהיו חלק מיבשת. מינים חדשים, המהגרים או מופצים אליהם מהיבשות, פוגשים באיים אלה עולם צומח וחי קיים ומבוסס, המקטין את סיכוייהם למצוא בהם מרחב מחיה ולהתבסס עקב תחרות אפשרית מצד הצמחים ובעלי החיים המצויים בהם. לעומת זאת, באיים אוקייניים נוסדו צמחיות חדשות לחלוטין בתהליכים הדרגתיים של איכלוס ע"י צמחים שהגיעו בדרכים שונות מהיבשות הקרובות. בעקבות זאת נוסדו אוכלוסיות חדשות של מיני צמחים, שהתבססו בהמשך והרחיבו את תפוצתם. הצמחים שהגיעו, מצאו בתקופות ההתנחלות המוקדמות שטחים ריקים והיעדר תחרות מצד אוכלוסיות קיימות ומבוססות. המקורות הקרובים ביותר שתרמו צמחים שהתיישבו באיים הקנריים, לאחר שנחשפו מהים, היו יבשת אפריקה ובמיוחד מרוקו והרי האטלס וכן אגן הים התיכון ואירופה של היום. זרעים של צמחים הגיעו כנראה בדרכים מגוונות: באמצעות עופות אוכלי פירות שהגיעו מהיבשת אל האיים או בזרעים שנדבקו לנוצות או לחלקי גוף אחרים, על ידי רוחות שנשאו זרעים קלים ובעלי אמצעי הפצה מתאימים, ובעזרת זרמי הים שגרפו זרעים ויחידות הפצה וגטטיביות שלא נפגעו במי הים המלוחים.  תהליך האיכלוס היה ממושך והדרגתי. האיים המזרחיים בקבוצת האיים הקנריים אוכלסו ראשונים, הן עקב עתיקותם והן עקב קירבתם היחסית ליבשת. לעומת זאת הצמחייה הקיימת היום באיים המערביים והצעירים, דוגמת לה פלמה, קיימת לא יותר ממיליון וחצי שנה, ויתכן שחלק נכבד מצמחייתם מקורו בתרומת האיים הותיקים יותר. אולם, יש לזכור שראשית האיכלוס של צמחיית האיים הקנריים התרחשה לפני 20 מיליון שנה בתקופת המיוקן, בנסיבות אקלימיות ובוטניות השונות לחלוטין מאלו של היום. בתקופה זו, באגן הים התיכון הקדום ובדרום אירופה לא שרר האקלים הים תיכוני של ימינו וגם הצומח היה שונה: האקלים שם היה סובטרופי חמים וגשום יחסית, שתמך בצומח יער מפותח של עצים ירוקי עד. צומח זה נכחד לחלוטין מאירופה ומאגן הים התיכון והתחלף בהדרגה בצומח של ההווה. גם באפריקה, מדבר הסהרה עדיין לא נוצר והאקלים והצומח בדרום מרוקו ובמאוריטניה הקרובים לאיים הקנריים היו דומים יותר לאקלים החמים והיותר גשום של מזרח אפריקה של היום. כלומר: צמחיית האיים הקנריים של היום משקפת בעיקר את התרומות של צמחיות השלישון (מיוקן ופליוקן – 20 עד 2 מיליון שנה לפני זמננו) ששלטו באירופה ובאפריקה, ולאו דווקא את התרומה של הצמחייה העכשווית הגדלה באזורים אלה. כלומר, מי שמחפש דמיון לצמחייה הים תיכונית הנוכחית בעולם או לצמחייה המדברית של הסהרה, ימצא קירבה קלושה ביותר, אם בכלל. יוצאים מכלל זה שני האיים המזרחיים באיים הקנריים – לנסרוטה ופוארטווונטורה, שרומם נמוך והאקלים בהם הוא מדברי. צמחייתם אכן מגלה קירבה רבה לצמחיית הסהרה הנוכחית.  וכאן נשאלת השאלה: מדוע נכחדה הצמחייה השלישונית הקדומה מאירופה ומצפון אפריקה וכיצד הצליחה לשרוד עד ימינו  באיים הקנריים ובחלק מאיי מקרונזיה האחרים? התשובה לכך נעוצה בתמורות האקלימיות שהתרחשו מאז ועד ימינו. תקופת הפליוקן, המהווה את סוף השלישון, התאפיינה בהתקררות הדרגתית ובהתייבשות אקלימית שהביאו להצטמצמות הצומח הסובטרופי באירופה ובאגן הים התיכון. מכת המוות הסופית היו תקופות הקרח שפקדו את כדור הארץ במהלך שני מיליון השנים האחרונות. אלה חיסלו למעשה את היערות השלישוניים של דרום אירופה. צומח זה הוכחד במהלך נסיגתו דרומה בגלל התגברות הקור, כאשר נתקל בחגורת המדבריות שהחלה להיווצר, שהיתה יבשה מדי עבורו. באגן הים התיכון החל להתהוות בהדרגה  הצומח הים תיכוני של ימינו שעוצב בצורתו הנוכחית רק מאז תום תקופת הקרח האחרונה, לפני 12000 שנה. גם מדבר הסהרה בצורתו הקיצונית בהווה, הוא תופעה חדשה יחסית של אלפי השנים האחרונות. לעומת זאת, איי מקרונזיה ובכללם האיים הקנריים, נמלטו מהתהפוכות האקלימיות הללו עקב מיקומם הגיאוגרפי בלב האוקיינוס. האקלים המתון והלחות האוקיינית סייעו לשמר מיני צמחים רבים מאותה צמחייה השלישונית.  האיים הקנריים שימשו עבור צמחים אלה כמקלט (refugia). כמה מינים בולטים הגדלים כיום באיים הקנריים ובחלק מאיי מקרונזיה האחרים, נותרו בהם כשרידים (רליקט – relic) מאותן צמחיות שנסוגו דרומה ובחלקן גם הוכחדו,  ואינם גדלים כיום כצמחי בר בשום מקום אחר בעולם. עדות לכך הם מאובנים של מיני צמחים אלה  מתקופות המיוקן והפליוקן שנמצאו באתרים שונים ברחבי אירופה. כיום הצמחים הללו אינם גדלים בהם כלל. האוכלוסיות של מינים אלה ששרדו, הן דוגמאות ל "מאובנים חיים" (living fossils). מבין המאובנים החיים נציין כאן שלושה צמחים המוכרים לנו מהארץ כצמחי נוי וייעור, אך באיים הקנריים הם צמחי בר ומהווים סמלים מקומיים.

אורן קנרי Pinus canariensis (משפחת האורניים): זהו מין האורן היחידי הגדל בר באיים הקנריים. עץ מחט זה מגיע לעתים ל-30-40 מ' ויוצר יערות שבהם הוא העץ היחידי, בעיקר בתחומי הרום 1000 עד 2000 מ'. ברום נמוך יותר הוא משתלב עם יערות ירוקי עד ושיחיות אברשים. כיום מצויים באיים הקנריים גם שטחי נטיעות נרחבים של מין זה. בניגוד למיני האורן הנפוצים בישראל בבר ובייעור – אורן ירושלים, אורן קפריסאי ואורן הגלעין,  המחטים של האורן הקנרי מופיעים באגודות של שלושה ולא של שניים. כמו כן הוא יכול להצמיח ענפים חדשים מגדמים של עצים כרותים ומענפים ומגזעים שנחרכו בשריפה, שלא כמיני האורן המקומיים שלנו שמתחדשים רק מזרעים. מאז הכיבוש הספרדי בסוף המאה ה- 15 היו האורנים הקנריים יעד לכריתה מסיבית לצורכי בניין ופינוי שטחים לחקלאות וסבלו לא מעט גם משריפות. כיום האורן הקנרי מוגן על פי חוק ואוכלוסיותיו מתאוששות. היערות הטבעיים המפותחים והשמורים ביותר של אורן קנרי מצויים בצפון האי לה-פלמה בשמורת Pinar de Garafia. בתת היער של יערות האורן הקנרי, במיוחד במקומות הגבוהים, גדל מין שיח מקומי של לוטם בעל פרחים ורודים גדולים ששמו Cistus Symphitifolius.

תמר קנרי Phoenix canariensis (משפחת הדקליים) – הוא מין דקל הצומח לרוב עד לגובה של 12 מ', הדומה מאד לתמר המצוי המוכר לנו מהארץ ומהמזרח התיכון. התמר הקנרי נמוך יותר מהתמר המצוי וגזעו מעובה יותר. דקלי הנקבה נושאים פירות כתומים בעת הבשלתם וניתן לאכול מהם אם כי אינם טעימים ולרוב אינם משמשים למאכל אדם. לעומת זאת, עופות, חזירים ומכרסמים אוכלים את הפירות ברצון רב. התושבים הקדומים של האיים הקנריים, טרם הכיבוש הספרדי השתמשו בסיבים של עלי התמר לצרכים שונים. עיקר שימושו כיום באיים הקנריים ובארצות האחרות שאליהן הוא הובא, הוא כעץ נוי. אוכלוסיות הבר של התמר הקנרי באיים התמעטו מאד. ניתן גם למצוא בני כלאיים עם התמר המצוי, שהוא צמח תרבות באיים הקנריים. גידולו של התמר הקנרי בישראל כעץ נוי, שכיח למדי.

דרקונית קנרית   Dracena draco(משפחת האגביים): זוהי הדוגמה הקלאסית מהאיים הקנריים למושג "מאובן חי". בשפה העממית הוא קרוי "עץ הדרקון" או Dragon tree, בגלל צורתו ובגלל המוהל דמוי הדם הזורם מגזעיו לאחר פציעה, ואשר מיוחסות לו באמונות העממיות סגולות רפואיות ומאגיות. זהו עץ מוזר בצורתו, בעל גזע  מעובה בבסיסו המתפצל לכמה סדרות של גזעים מעובים. הסעיפים הקיצוניים נושאים שושנות עלים הערוכות באגודות צפופות. אורך העלים מגיע ל-60 ס"מ, וצבעם ירוק-אפור. פרחיו הלבנים נישאים באשכולות ומהם מתפתחים פירות עסיסיים כתומים שקוטרם כסנטימטר וחצי. עצי הדרקונית ששרדו כצמחי בר נחשבים כצמחים עתיקי יומין ובעלי גיל מופלג בסדר גודל של אלפי שנים.   קבוצות מעטות בלבד של דרקוניות בר שרדו באיים הקנריים. אלה מצויות בעיקר בכמה אתרים  באיים טנריפה ולה פלמה, לרוב בתחומי הרום הנמוך ובבתי גידול יובשניים יחסית. יחד עם זאת הדרקונית הקנרית שכיחה למדי בעץ נוי באיים הקנריים וגדלה כצמח נוי גם בארצות אחרות מחוץ לאיים הקנריים. גם בישראל ניתן למצוא אותה בגינות נוי אחדות.

שלושת המינים הללו הם רק דוגמאות נפוצות וידועות למאובנים החיים שמצאו מקלט באיים הקנריים ועליהם נוספים עוד כמה עשרות מינים. ואולם, תופעת המאובנים החיים באיים הקנריים איננה מוגבלת רק לרמת המינים הבודדים, אלא היא באה לידי ביטוי גם ברמה של חברות צומח שלמות.  וזו אולי התופעה הביולוגית הייחודית ביותר לאיים הקנריים. באיים הקנריים השתמרו יערות שלמים, על כל מכלול הצמחים המרכיבים אותם , ואשר בתקופת השלישון שלטו בחלקים גדולים של אירופה, אגן הים התיכון וצפון אפריקה. היערות השלישוניים הללו שגשגו באקלים הסובטרופי, והתאפיינו בשליטה של עצים ירוקי עד. רבים מהמינים השולטים השתייכו למשפחת העריים (Lauraceae). יערות הער הקדומים הללו נכחדו לחלוטין מכדור הארץ במהלך הפליוקן ובפליסטוקן (תקופות הקרח). רק באיי מקרונזיה שרדו היערות הללו עד היום, על צמחייתם העשירה והסבוכה. באיים הקנריים  פוגשים את היערות הללו באזורים מיוחדים ומוגדרים. מדרונות שלמים בחלקים הצפוניים של האיים, בעיקר אלה הפונים לצפון מזרח, בתחום רום שבין 500-1500 מ'  עדיין  מכוסים במעטה יער ירוק וסבוך הקרוי בספרדית Monteverde  (ההר הירוק) או Laurisylva (יערות הער). ההסבר להישרדותם של היערות הקדומים הללו דווקא בצפון האיים ובמיוחד במדרונות הפונים לצפון מזרח, נובע מהתנאים האקלימיים המיוחדים השוררים שם. הזכרנו את רוחות הפסטים הצפון מזרחיות נושאות הלחות הנושבות מכיוון צפון מזרח . אלה מביאות עימן כמעט מדי יום ביומו שכבת עננים סמיכה המכסה את המדרונות בגבהים שבין 300 ל-1500 מ'. שכבת עננים רצופה זו מכונה לעתים בשם "אוקיינוס של עננים". פסגות ההרים שמעל לגובה זה מזדקרות מעל אוקיינוס העננים זה והן הרבה יותר יבשות. עננים אלה יכולים להוריד גשם, אך תרומתם העיקרית היא בהתעבות טיפות המים הזעירות שלהם על גבי עלי הצמחים והיווצרות טפטוף מתמיד מהצמחים אל הקרקע. השם שניתן לסוג זה של משקעים הוא "גשם אופקי", בגלל מקורו מעיבוי הטיפות של אוקיינוס העננים. לפי ההערכות, הגשם האופקי מכפיל ומשלש את כמות המים המגיעה לקרקע, בהשוואה לכמות המגיעה מגשם ישיר. עצי יערות הער נהנים איפוא ממשק מים משופר ביותר בקרקע ומהיעדר קרה (תכונה אופיינית לאיים הקנריים בכלל) ובו בזמן גם משמשים כמלכודת לעיבוי הלחות האטמוספרית ולירידתה אל הקרקע.

יערות הער באיים הקנריים סבלו רבות מפגיעה, מכיוון ששטחים רבים שלהם הם גם הטובים ביותר לחקלאות שהתפתחה באינטנסיביות רבה מאז הכיבוש הספרדי. האזורים השמורים ביותר של יערות אלה באיים הקנריים מצויים ברכס אנגה ובהרי מרסדס בצפון מזרח האי טנריפה ובכל החלקים הצפוניים באי לה –פלמה. באי זה שרדו יחסית שטחים נרחבים. גלעין השמורה הביוספרית לוס טילוס שבצפון מזרח לה-פלמה משמר יער קדום זה בצורתו המפותחת והבראשיתית. בשיטוט ביער זה ניתן לפגוש עצים גבוהים וירוקי עד מארבעה מינים מסוגים נפרדים של צמחים ממשפחת העריים Lauraceae. משפחת העריים היא משפחה טרופית מובהקת ובין היתר נמנים עליה האבוקדו והקנמון.  אחד החשובים בקרב עצים אלה הוא , ער אזורי Laurus azorica,  מזכיר מאד את קרובו הער האציל שגדל בישראל בחורשים הלחים בצפון הארץ. פירות הער האזורי דומים בצורתם לפירות של זית והם שחורים בעת הבשלתם. מין אחר הוא Persea indica, בן סוגו של האבוקדו התרבותי Persea americana שמוצאו באמריקה המרכזית שני המינים דומים בעליהם הגדולים, אך פירותיו של המין הקנרי קטנים בהרבה ואינם משמשים למאכל אדם. מטפס אופייני המשתרג על העצים וזוחל גם על הקרקע הוא קיסוס קנרי Hedera canariensis, הדומה מאד לקיסוס החורש הגדל באירופה ומופיע מעט גם בארץ כצמח בר. במקומות יותר פתוחים והרוסים חלקית ובמעבר ליערות האורן הקנרי,  שולט השיח ירוק העד Myrica faya  (משפחת המיריקיים), שפירותיו המגובששים מזכירים את פירות הקטלב, אך צבעם שחור. שיחי המיריקה מלווים תכופות בשיחים גבוהים של  אברש "מעוצה" Erica arborea  הפורחים באביב בלבן. בצפון מזרח טנריפה גדל גם האברש מהמין Erica scoparia הפורח בוורוד.

חדשנות אבולוציונית ואנדמיות

טעות היא לחשוב שאיים מהווים רק מקלט למינים נכחדים ומקום הישרדות של מאובנים חיים. דווקא איים, עקב בידודם הגיאוגרפי, הם מוקד לשינויים רבים  בתכונותיהם של המינים ולחדשנות אבולוציונית. כבר דרווין תאר בזמנו תופעה זו בפרושים של איי גלפגוס ובמיני בעלי חיים אחרים, דבר שהיווה את אחת התמיכות החשובות לתיאוריה האבולוציונית. בצמחיית האיים הקנריים מודגם היטב תהליך זה של השתנות המינים והופעת מינים חדשים השונים ממיני המוצא. תהליך היווצרות המינים החדשים מכונה ספציאציה ומתרחש באמצעות התפצלות אדפטיבית, בהתאמה לתנאי הסביבה החדשים. באוכלוסיות המינים שאיכלסו את האיים הקנריים התפתחו בהדרגה, בדרך של ברירה טבעית מדור לדור, אדפטציות (התאמות) חדשות ספציפיות לתנאים המקומיים, השונים מהתנאים בארצות המוצא. ההתאמות יכולות להיות שונות בכל אי ושונות בבתי גידול שונים, לפי דרגת הלחות, מידת הצחיחות, לפי הרום ולפי סוגי סלע וקרקע. היעדר קשר רציף וקבוע עם אוכולוסיות המקור ביבשת (במקרה זה אפריקה ואירופה) ושוני אקולוגי בין בתי גידול שונים באיים עצמם, מקשים על חילוף גנים. כתוצאה מכך, אוכלוסיות מקומיות הופכות להיות שונות וייחודיות בתכונותיהן. ברגע שנוצרים גם מחסומים לרבייה ספונטאנית בין האוכלוסיות, מתהווים למעשה מינים חדשים. חלק ניכר ממיני הצמחים באיים הקנריים נוצרו במהלך כזה והם מינים צעירים יחסית מבחינה אבולוציונית. תהליך הספציאציה הוא נמרץ דווקא בסוגים בוטניים מסויימים ולא באחרים והסיבה לכך לא ברורה. תהליכי הספציאציה באיים הקנריים מאפיינים במיוחד את הסוגים הבאים: נצחה Aeonium (משפחת הטבוריתיים), עכנאי Echium (משפחת הזיפניים), עדעד Limonium (עפריתיים), Argyranthemum (סוג במשפחת המורכבים הקרוב לחרצית) ובעוד כמה סוגים אחרים. האיים הקנריים מהווים מרכז תפוצה חשוב של מינים אלה ומספר המינים בהם גבוה במיוחד בהשוואה לאזורים אחרים בעולם. מיני הסוג נצחה מתאפיינים בשושנות של עלים בשרניים. לסוג צמח זה אין נציגים בצמחיית הבר של ישראל, אך כמה מינים גדלים גם בארץ כצמחי נוי בעציצים ובגינות כ"קקטוסים". באיים הקנריים גדלים בטבע לא פחות מ-36 מינים שונים של נצחה, כאשר המינים השונים "מחלקים" ביניהם איים שונים, חגורות רום נבדלות וטיפוסי סלע וקרקע מגוונים. ודוגמה אחרת: הסוג עכנאי מיוצג באיים הקנריים ע"י 27 מינים שונים (להשוואה בישראל – 5 מינים). חלק ממיני העכנאי הם שיחים ואחרים הם עשבוניים, שתפרחותיהם הצפופות והמוזרות מגיעות לממדי ענק. למשל המין Echium wildpretii הגדל בחגורה ההררית מעל לגובה של 2000 מ' בלוס קניאדס שמסביב להר הטיידה באי טנריפה, מפתח שושנות עלים צפופות עם עלים ארוכים. בעונת הפריחה מתנשא מהם עמוד תפרחת מסועף בצפיפות הנראה כאלה מעובה, המגיע לגובה של מטר וחצי ויותר ונושא שפע של פרחים אדומים מרהיבים. רבים ממיני הסוגים הללו הם אנדמיים, כלומר בעלי תפוצה מקומית ומצומצמת. נמצא, כי מתוך כ-2000 מיני צמחי בר הגדלים באיים הקנריים, כרבע הם  אנדמיים לאיים בלבד. זהו שיעור גבוה מאד בקנה מידה עולמי.  ולהשוואה, בישראל, מתוך כ-2600 מינים של צמחי בר, רק כ-6.5% הם אנדמיים לארץ. כדאי בהזדמנות זו גם לציין שריבוי המינים האנדמיים באיים הקנריים אופייני לא רק לצמחים אלא גם לבעלי החיים ובמיוחד לחסרי החוליות.לדוגמה, כל הזוחלים באיים הקנריים הם אנדמיים ובקרב פרוקי הרגליים, כ- 44% מהמינים הם אנדמיים. האנדמיות של הצמחים באיים הקנריים לובשת צורות שונות: ישנם מינים שהם אנדמיים לאיים הקנריים (למשל אורן קנרי, תמר קנרי), חלקם אנדמיים לכל קבוצות איי מקרונזיה (למשל: דרקונית קנרית), אחרים אנדמיים רק לחלק מהאיים, או לאי מסוים אחד בלבד. למשל, באי הקטן לה פלמה ששטחו בסך הכל 706 קמ"ר, בקרב 774 מיני צמחי הבר הגדלים בו, 70 מינים הם אנדמיים לאי ואינם גדלים בשום מקום אחר, וזאת בנוסף למינים אנדמיים נוספים שמשותפים לכל האיים הקנריים. מכיוון שלה פלמה עלה מן הים רק לפני כמיליון וחצי שנים, ניתן להניח שאותם 70 מינים נוצרו בו רק לאחר התחלת ההתנחלות שהחלה באותו זמן, כנראה ממקור של מינים שהופצו מהאיים השכנים הותיקים יותר. זהו בהחלט קצב מרשים של היווצרות מינים חדשים, במהלך זמן אבולוציוני קצר יחסית. 

ריבוי המינים האנדמיים, והיותם של כל איי מקרונזיה מרכז תפוצה וספציאציה ייחודי של סוגים ומינים, הוא הבסיס להגדרת איי מקרונזיה כאיזור ביוגיאוגרפי  נבדל ומיוחד בעולם.  יוצאים מכלל זה 2 האיים המזרחיים המדבריים הקרובים ליבשת אפריקה, שבהם הקירבה הביוגיאוגרפית לסהרה בולטת למדי.

התכנסות לבשרניות

חגורות הרום הנמוכות וכל החלקים הדרומיים באיים הקנריים, מציגים תופעה בוטנית מעניינת נוספת. כזכור, שורר באזורים אלה אקלים צחיח למחצה (אם כי לא עד כדי מדבר אמיתי). פני השטח שלהם סלעיים מאד ובערוצים העמוקים ("ברנקוס") נפוצים גם מצוקים. הצומח כאן מנוגד ביותר בטבעו ובדמותו ליערות הער שמאפיינים את החלקים הצפוניים הגשומים והלחים. הנוף האופייני לרוב הוא ערבות של שיחים שחלקם הגדול בעלי גבעולים או עלים בשרניים (סוקולנטיים), האוגרים ברקמותיהם כמויות גדולות של מים. אחדים מהם הם בני שיח מסתעפים בעלי גבעולים מעובים ובשרניים, המתכסים בשכבת שעם בהתבגרם ונושאים אגודות של עלים בקצות הענפים. כלולים כאן כמה מינים של חלבלוב וכן המין קלייניה הרדופית Kleinia neriifolia ממשפחת המורכבים (יש הכוללים מין זה בסוג סביון). יצויין שזהו גם בית הגידול הטבעי של הדרקונית הקנרית, אם כי כיום היא נדירה ביותר כצמח בר. מינים אחדים של נצחה ומינים קרובים אחרים ממשפחת הטבוריתיים, כולם בעלי שושנות עלים בשרניים מאד, מאפיינים אף הם טיפוס צומח זה. ואולם, הצמח המרשים ביותר בנוף צמחי זה הוא ללא ספק הוא חלבלוב קנרי Euphorbia canariensis. שיחי החלבלוב הקנרי נראים בשטח כמקבצים של גבעולים ירוקים, מעובים  ובשרניים המגיעים עד לגובה של 3 מ', המזכירים בצורתם את סוג הקקטוסים קראוס Cereus (משפחת הצבריים) חתך הגבעול של החלבלוב הקנרי מחומש, הצלעות קוצניות ומהגבעולים מכילים מוהל חלבי רעיל כמו ביתר מיני החלבלוב בעולם. הנוף בכללו מזכיר אזורים צחיחים למחצה בצפון אמריקה ובמרכזה, אלא ששם, משפחת הצמחים השלטת היא משפחת הצבריים Cactaceae,  שמשמה נגזר המוזג "קקטוס" לצמחים בעלי גבעולים בשרניים אוגרי מים וקוצניים. החלבלוב הקנרי ודומיו באיים הקנריים אינם קקטוסים במובן הבוטני הטהור, שכן משפחת הצבריים היא משפחה מובהקת של העולם החדש בלבד, והתפשטות הצבר ומינים אחרים אל העולם הישן התרחשה רק לאחר גילוי אמריקה.  אולם, הדמיון הצורני בין ערבות הצבריים באמריקה והצומח הבשרני באיים הקנריים מדגים בצורה יפה ביותר את תופעת ההתכנסות האקולוגית והאבולוציונית (קונברגנציה Convergence). ככל הנראה, הברירה הטבעית מביאה להתכנסות לקראת אותו פתרון הסתגלות לתנאי הסביבה הדומים, במשפחות, סוגים ומינים שונים לחלוטין וללא קשר  גיאוגרפי ביניהם. ולכן, אין זה מפליא, שמין מסוים של צבר, שמקורו במקסיקו, התאזרח בקלות רבה והשתלב בצומח הטבעי באזורים הצחיחים למחצה הללו באיים הקנריים לאחר שהובא אליהם בידי אדם. אין זה הצבר המצוי  Opuntia ficus-indica המוכר מישראל , אלא מין אחר , יותר קטן בממדיו הקרוי Opuntia ficus-barbarica.

ריבוי הצמחים הבשרניים באזורים הצחיחים למחצה באיים הקנריים מעיד על כך שהבשרניות ואגירת המים היא פתרון התאמה מוצלח לתנאי הסביבה. הצלחה זו מספקת תמיכה לשבירת המיתוס, שעדיין מופיע בכתובים, שהבשרניות היא פתרון לתנאי יובש קיצוניים. דעה זו מייחסת לבשרניות ערך דרך אגירת המים הרבה ברקמה הבשרנית, שאמורה לשמש את הצמח בעת של חסר במים. ואולם, מזה כמה עשרות שנים הוכח במחקרים רבים שהתועלת של אגירת מים מסיבית ברקמות הצמח היא בראש ובראשונה כאמצעי למהילה של מומסים שעלולים לגרום לנזקים לתאי הצמחים אם ריכוזם יהיה גבוה מדי. באזורים מדבריים קיצוניים ובמלחות, נפוצים צמחים שבהם הבשרניות מסייעת למהילה של עודפי המלחים, ולרוב הגבעולים והעלים הבשרניים של צמחים אלה, קטנים יחסית. דוגמאות המוכרות מהארץ הם מיני זוגן, יפרוק, אוכם ורבים אחרים. לעומת זאת, באזורים צחיחים למחצה, שאינם סובלים מיובש קיצוני ומטמפרטורות קיצוניות וממליחות גבוהה, דוגמת האיים הקנריים, נפוצים הצמחים הבשרנייים דמויי הקקטוסים. אגירת המים הרבה בעלים ו/או בגבעולים, מסייעת למהילה של חומצות אורגניות המצטברות בהם. אלה הם ה"קקטוסים האמיתיים". הצטברות החומצות האורגניות נובעת מהדרך המיוחדת של קיבוע הפחמן הדו-חמצני המתרחש בהם בפוטוסינתזה. בניגוד לרוב מיני הצמחים, שפיוניותיהם פתוחות ביות וסגורות בלילה, בצמחים אלה הפיוניות פתוחות דווקא בלילה, בחושך. אז חודר הפחמן הדו חמצני אל רקמות הצמח, ונאגר זמנית במשך הלילה בצורה המקובעת לתוך חומצות אורגניות. ביום, הפיונית נסגרת וחלק מהפחמן שקובע בלילה, מתגלגל בעזרת אנרגיית האור לפחמימות שאותן הצמח מנצל. אגירת המים מוהלת את עודפי החומצות האורגניות המצטברים בלילות ומונעת את נזקיהם לתאי הצמח. דרך מיוחדת זו של פוטוסינתזה וקיבוע פחמן קרויה "המעגל הפוטוסינתטי החומצי של משפחת הטבוריתיים" (Crassulacean acid metabolism) או בראשי תיבות CAM. מוסכם כיום בקרב החוקרים שסוג זה של בשרניות אינו מתאים כלל למדבר של יובש קיצוני ומשרעת של טמפרטורות קיצוניות, בגלל בעיות של איזון משק החום ומגבלות השימור של מאגרי מים חשופים במשך זמן כה רב. ואכן, קקטוסים וחלבלובים בשרניים אינם גדלים כלל במדבריות הקיצוניים של העולם. התנאים האופטימליים לצמחי CAM הם דרגה מתונה של צחיחות, היעדר הבדלי טמפרטורה קיצוניים, תנאים של ריבוי ערפילים ולחות אוויר גבוהה. ואמנם, אלה התנאים השוררים בחלקים גדולים של האיים הקנריים. המינים הטיפוסיים לסוג זה של צומח באיים הקנריים  - מיני חלבלוב, נצחה, קלייניה ואחרים – הם כולם צמחי CAM. אדפטציה זו התפתחה במקביל גם באמריקה במדבריות שאינם קיצוניים, כהתכנסות לאותן תכונות מורפולוגיות ופיזיולוגיות, באמצעות האבולוציה המגוונת של צמחי משפחת הצבריים.  באיים הקנריים הם מייצגים כנראה את התרומה האפריקאית הקדומה לצמחייה, ותמיכה לכך הוא הדמיון של החלבלוב הקנרי למיני חלבלוב אחרים הגדלים כיום במזרח אפריקה.

הצומח ההררי

הרים הנישאים לגובה רב מצויים בשניים מבין האיים הקנריים  - טנריפה  ולה פלמה. ההר הגבוה ביותר בטנריפה הוא הטיידה, שפסגתו החרוטית מגיעה ל-3718 מ' מעל פני הים. בלה פלמה, רצועת פסגות היוצרת את הקיר הצפוני של ה"מכתש" הוולקני, קלדרה דה טבוריינטה, כולן עוברות את הרום של 2000 מ', כאשר הפסגה הגבוהה היותר היא פיקו דה לוס מוצ'אצ'וס, 2426 מ'.  יערות של אורן קנרי שולטים באזורים ההרריים בכל האיים הקנריים שבתחום הרום 1000 – .2000 קו היער (הרום שעד אליו עצים יכולים לגדול) מצוי באיים הקנריים בסביבות 2000 מ'. בשני האיים הגבוהים, טנריפה ולה פלמה, משתרעים מעל לקו זה שטחים שבהם גדל הצומח האלפיני המיוחד של האיים הקנריים. בניגוד לצפוי באזורים רמים, אין מוצאים כאן אחו אלפיני לח עם כרי דשא ירוקים כמו באירופה ואף לא צומח של בני שיח קוצניים דחוסים כמו באגן הים התיכון או במזרח הקרוב. באופן יוצא דופן, הנוף הצמחי בהרים הגבוהים הוא דווקא מדברי ממש: המטייל באגן של לאס קניאדאס, המקיף את הר הטיידה הגבוה, יראה נופים צמחיים המזכירים מאד את הנופים של ההר הגבוה בסיני,  אלא שמיני הצמחים כמובן שונים כאן לחלוטין. מתברר שהאקלים באזורים הרמים הוא יבשתי- צחיח ושונה מאד מהאקלים המאפיין את רוב שטחם של האיים הקנריים, באזורים הנמוכים יותר, המושפע מהקירבה  הממזגת של האוקיינוס האטלנטי ומהמשקעים שהוא תורם.  משרעת הטמפרטורה בהרים הגבוהים מאד קיצונית: החורף קר מאד ומושלג עם משכי זמן ארוכים שבהם הטמפרטורה יורדת מתחת לאפס, ואילו הקיץ חם בהרבה בהשוואה לאזורים הנמוכים. טמפרטורות גבוהות בין 30⁰-40⁰  שכיחות מאד בקיץ. כמות המשקעים השנתית באזורים שמעל 2000 מ', קטנה והלחות היחסית נמוכה אף היא. רוחות הפסטים הצפון מזרחיות המסיעות את העננים עתירי הלחות הגורמים את גשם האופקי, פעילות רק בין הגבהים 400  ו- 1500 מ. מעל לגובה זה השפעתן אפסית. מראה שכיח באיים הקנריים הוא לראות שכבות עננים היוצרות ערפל כבד עד לגובה של 1500 מ' (בעיקר בצפון ובצפון מזרח), ומעליהן, בהרים הגבוהים, שורר מזג אוויר בהיר וחם. שיחים שולטים בחגורה הרמה של ההרים שמעל 2000 מ'  והבולט בהם הוא שיח הדומה בצורתו לאחירותם החורש (פרפרניים), ושמו Spartocytisus supranubius, אך בניגוד לאחירותם שפרחיו בגוון צהוב עז, פרחיו לבנים. צמח זה אנדמי לאיים הקנריים וגדל רק בטנריפה ובלה=פלמה. הוא מלווה בעוד שיחים ועשבים רב שנתיים ממשפחות שונות, רבים מהם אנדמיים. הפריחה האביבית בהרים הגבוהים שופעת ומרשימה מאד בגווני לבן, צהוב וורוד. זהו גם בית גידולו של העכנאי הגדול והמוזר למראה שהזכרנו קודם – Echium Wildpretii.

האדם והצומח באיים הקנריים

צומח הבר המצוי כיום באיים הקנריים שונה מאד בפריסתו הגיאוגרפית מזו שהיתה עד לפני כ-500 שנה, בעת ראשית הכיבוש הספרדי. התושבים המקוריים שחיו באיים הקנריים היו הגואנצ'ים, שמוצאם קרוב לודאי  ברברי מצפון אפריקה. הם התנחלו באיים הקנריים כנראה בערך לפני 2000 שנה. הגואנצ'ים חיו במערות והיו בעיקר רועי צאן שקיימו אורח חיים נוודי וייתכן שאף עסקו מעט בחקלאות. צמחי הבר שימשו אותם לצרכים שונים  - למזון, לסיבים, לשימושים רפואיים ולצבע. הייתה זו אוכלוסיה דלילה  שחיה באיזון עם הטבע ללא פגיעה משמעותית בצומח הטבעי. הכיבוש הספרדי שהחל ב-1492 שבעקבותיו החלה התנחלות מסיבית של אוכלוסיה אירופית, הביא לפגיעה ולשינוי גדול בצומח הטבעי. יש לזכור שאיים קטנים אלה רגישים מאד לפגיעה בגלל שטחם המצומצם. באופן מיוחד נפגעו יערות האורן הקנרי, שעציהם שימשו לבנייה. יערות הער הקדמוניים המיוחדים נפגעו מאד אף הם, משום ששטחים ניכרים שלהם המצויים בבתי הגידול הטובים ביותר מבחינת לחות וטיב הקרקע, הוסבו לחקלאות, בעבר לגידול קנה סוכר וטבק וכיום לגידול בננות. רעיית יתר ושריפות נתנו גם הם את אותותיהם בדילדול של צומח טבעי. כלכלת האיים הקנריים מושתתת כיום על גידול בננות  וירקות ובמידה רבה על תיירות המונית. 2 גורמים אלה מסכנים מאד את עולם החי והצומח הטבעיים.  גידול הבננות מנצל שטחים הולכים וגדלים בכל המקומות הנמוכים, ושואב מים רבים המוזרמים ממקורותיהם בהרים להשקיית המטעים. זהו אחד הגורמים לחיסול  זרימות של מים ולייבוש מעיינות. למעשה, כמעט כל הערוצים באיים הקנריים הם כיום ואדיות יבשים. האוכלוסייה ההולכת וגדלה בכמה איים והתיירות ההמונית, "זוללים" אף הם מים רבים ושטחים נרחבים. באזורי החוף מתפשטת בניה של בתי מלון, פארקי שעשועים ומיזמים אחרים. כל אלה מעמידים בסכנה את האוצרות הבוטניים הייחודיים של האיים הקנריים.  גורם סיכון נוסף הם הצמחים הזרים הרבים שהובאו לאיים אלה כצמחי נוי, בעיקר מיבשת אמריקה, שנמלטים אל הטבע, משתלבים בצומח הטבעי  ומחרים לעתים בצמחי הבר, כדוגמת הצבר שהוזכר קודם.

כמענה לכל הסיכונים הללו, הוכרזו על ידי השלטונות המקומיים עשרות פארקים לאומיים, שמורות ביוספריות ושטחים מוגנים אחרים, שבהם ניתן מרחב מחיה לשימור הצמחים המיוחדים הללו. הרעייה כיום מווסתת יותר מבעבר וניתנת תשומת לב רבה להגנה מפני שריפות. כמו כן חובר ספר אדום של צמחיית האיים הקנריים וחוקקו חוקים המגבילים ואוסרים קטיפת צמחים ואיסוף זרעים ללא רשיון. יש לקוות שצעדים אלה, בשילוב עם חינוך של האוכלוסיה  המקומית לניצול בר קיימא של משאבי הצומח ופעולות הסברה בקרב המוני התיירים, אכן יסייעו לשימור מקטע כה ייחודי של המגוון הביולוגי העולמי.